7/02/2014

איך לחגוג יום הולדת בסטייל - חלק ב'

נכון שזה נורא מצחיק שנטשתי ככה את הבלוג, אחרי שכתבתי חלק א' על משהו ומעולם לא כתבתי את חלק ב'? לא שאני חושבת שהיה לי איזה קהל קוראים מסור במיוחד שישב וחיכה שנתיים עד שאני אכתוב את הפוסט על ברייטון, אבל בכל מה שקשור למחויבויות לפרוייקטים זה בהחלט היה פייל אחד גדול.
אז איפה אנחנו היום? הבעל, שחגג אז יום הולדת 30, כבר בן 32, אנחנו כבר יותר מחצי שנה בישראל ובתנו הבכורה והמתוקה חגגה לפני יומיים חמישה חודשים. חברה של אמא שלי בדיוק נסעה ללונדון (כמו כולם בקיץ הזה, עם או בלי קשר למונטי פייטון, וכולל אנחנו בקרוב) וסיפרה לי שבחיפושיה אחר דברים לעשות היא נתקלה בבלוג שלי. אז נתקפתי געגועים והחלטתי לנסות ולהחיות אותו, כי בכל זאת חיינו שנתיים שם ויש לי המון מה לספר.

אז כדי להחזיר חוב ישן, להלן פירוט (קצר, כי בכל זאת עברו שנתיים) על הטיול שלנו לברייטון.

כהקדמה, כמה מילים על מזג האוויר הלונדוני. נכון אומרים אצלנו "זה לא החום - זו הלחות"? אז על לונדון הייתי אומרת "זה לא הקור - זה האפור". בואו נגיד שלמי שממש סובל מקור הייתי ממליצה על רילוקיישן לאיזור טרופי יותר, אבל אני לא חושבת שהקור הוא הבעיה העיקרית לאנשים כמונו, שרגילים לחיות במדינה שטופת שמש עם תשעה חודשי קיץ בשנה (לפחות). הבעיה שלנו הייתה האפרוריות. אז נכון, יש ימים יפים ושמי לונדון לא מכוסים כל השנה בענן אפור, אבל לפעמים יש רצף של כמה שבועות שבהם לא רואים את השמש בכלל, וזה לא כל כך כיף. מצאתי את עצמי לא פעם מסתכלת על השמיים, אחרי כמה ימים חשוכים במיוחד, ותוהה מה זה הדבר הצהוב הגדול והמסנוור הזה שם.
אז מה שקרה באביב 2012 זה שפתאום ביום בהיר אחד היה יום בהיר אחד, ואז עוד כמה, וזה גרם לנו להחליט לנסוע לטייל בברייטון, עיירת חוף דרומית, לכבוד יום ההולדת של הבחור שנהיה כבר לבנבן בצורה מדאיגה. שלפנו את משקפי השמש, שהיו קבורים עמוק בארון, ויצאנו לדרך - נסיעה של שעה ומשהו ברכבת.

ברייטון היא לא רק עיירת חוף, היא גם עיר של בילויים, ומאוד שונה מהרבה ערים אחרות באנגליה. כמובן שיש בה מבנים מעניינים, ארמון, מוזיאונים ועוד כל מני עניינים בריטיים טיפוסיים, אבל היא גם מלאה בפאבים ומסעדות מיוחדות, חנויות מגניבות ושלל אופציות בילוי שיותר מזכירות את לונדון מאשר, נניח, את קיימברידג'. ברייטון גם ידועה בקהילת הלהט"ב הגדולה שלה, ובמצעד הגאווה הגדול שמתקיים בה כל שנה.

בכל מקרה, אנחנו, טיפוסים מתורבתים שכמותנו, הגענו לברייטון ולא רצנו מייד לפאב הקרוב, אלא נכנסנו לסייר בפביליון המלכותי (Royal Pavilion), שהיה הארמון של המלך ג'ורג' הרביעי - מלך די עלוב באופן כללי אבל לפחות הוא השאיר אחריו את המבנה היפייפה הזה, שעיצב האדריכל ג'ון נאש בהשארת הטאג' מאהל. בהחלט ארמון ייחודי, אקלקטי ומעניין - שווה ביקור.


אחרי הביקור בפביליון טיילנו בגנים הצמודים אליו ונהנינו מהשמש. כמה שמש!


כשסיימנו עם הגנים הלכנו לכיוון המזח של ברייטון, שם יש כל מני דוכני אוכל נחמדים, מסעדות, גלגל ענק ו- arcade עם כל מני משחקים ומתקנים. מתאים קצת יותר לילדים אבל עדיין היה נחמד להסתובב שם ולספוג את האווירה הכיפית.





כפי שאםשר לראות בתמונות של המתקנים, הם היו די נטושים. זה כנראה בגלל שכל מי שהגיע לברייטון היה עסוק בלהשתזף על החוף.




אחרי כמה שעות כבר היינו צריכים לחזור (מי קובעת לעשות בייביסטר ביום ההולדת של בעלה? טוב, מישהו היה צריך לשלם על הבילויים האלה), לא לפני שעשינו טיול נוסף על החוף, ביקרנו בעוד כמה חנויות והתפנקנו בגלידה.



לא היה לנו המון זמן שם בסך הכל, רק חצי יום, ואני בטוחה שאם היינו מבלים שם לילה ואפילו שניים היינו מוצאים עוד מספיק דברים לעשות.
אז לכל מי שמגיע ללונדון ורוצה לעשות טיול יומי או לבלות לילה בעיר אחרת, ואם מזג האוויר מסביר פנים, אני ממליצה בחום (הבנתם? בחום? לא משנה...) לוותר פעם אחת על השטאנץ של אוקספורד-קיימברידג' (שכבודן במקומו מונח כמובן) ולשקול ביקור בעיר החוף המגניבה הזו.


אין תגובות:

פרסום תגובה