Lola's Cupcakes

חודש אפריל חלף והיה מטורף. המשפחה של אמא שלי ביקרה, אחריהם המשפחה של אבא שלי, ואחריהם החברה הכי טובה שלי הגיעה לתשעה ימים שבמהלכם לא נשארה אבן שלא הפכנו פה בלונדון.
אבל עכשיו חזרנו לשגרה, והגיע הזמן גם לחזור לכתוב, ומה יותר מתאים לפוסט הקאמבק שלי מאשר המאכל הכי מתוק בעולם - קאפקייקס.

את הקאפקייקס של לולה גיליתי זמן קצר מאוד אחרי שהגעתי לכאן, בזכות המלצה של חברה, לה אני חבה את כמה מהמקומות המוצלחים ביותר שהכרתי פה.
הסתובבנו בכלבו הענק והיוקרתי Selfridges ברחוב אוקספורד (סימן זיהוי - שקיות צהובות [פריימרק - שקיות חומות, Forever 21 - ורודות, ואם הסתובבתם אי פעם באוקספורד אתם יודעים על מה אני מדברת]) כשהחברה המדוברת הצהירה שאין מצב שנגור בלונדון ולא נכיר את לולה. אני יכולה להעיד על עצמי שגם ככה הסיכוי שאני אגיד לא למשהו מתוק הוא אפסי עד לא קיים, וכשהיא הזכירה את המילה קאפקייקס ידעתי באותו רגע שהולך להיות פה רומן ארוך, מתמשך ומשמין עד מאוד. וצדקתי.

אם יורשה לי רק הערה קטנה בקשר להשמנה. אם מישהו (או יותר נכון מישהי) רוצה להתחיל מסע סטייל Eat, Pray, Love, אני מציעה לעזוב את איטליה ולהזמין את הטיסה הראשונה ללונדון. בין העוגיות (פוסט על Ben's Cookies עוד יגיע), הסקונס, ה- Shortbread וה- custard creams, שלא לדבר על המבחר המטורף של שטויות שיש בכל סופר ובכל מכולת, אני מתפלאת שעדיין לא צריך לגלגל אותי ברחוב או לחילופין שעדיין לא חטפתי הרעלת סוכר. למעשה נראה שלא זזתי במשקל יותר מדי מאז שהגעתי לכאן (לא מתחייבת בעניין הסוכר), ואני כנראה יכולה לזקוף את זה לזכות הקילומטרים הרבים שאני גומעת בהליכה, ולעובדה שאני מאוד משתדלת לשמור שהתפריט הרגיל שלי יהיה דל שומן ככל האפשר. אני מאוד משתדלת, למרות נטייתי הטבעית, לא להרגיש רע יותר מדי על כל דבר שאני אוכלת. אם אתם מתכננים ביקור בלונדון אני מציעה לעשות את אותו הדבר ופשוט ליהנות מההיצע, כי באמת שאין דברים כאלה.

אבל נחזור לעניינינו. כמו שאתם יכולים להתרשם מהתמונות למעלה, קשה מאוד לעבור ליד הדוכן של לולה ולא לעצור להסתכל. הקאפקייקס מקסימים, צבעוניים ומתוקים - באמת כל מה שקאפקייק צריך להיות. ויש כל כך הרבה טעמים שכל פעם אני מתקשה להחליט מה לנסות.
הקאפקייקס באים בשני גדלים - רגיל ומיני, כששני מיני לדעתי הם קצת יותר קטנים מאחד גדול. ולכן עצתי המתקדמת היא לקחת שניים קטנים במקום אחד גדול, וכך לטעום שני סוגים במקום אחד. אבל מכיוון שלא נתתי לעצמי את עצתי המתקדמת בביקור הראשון, בחרתי בקאפקייק גדול בטעם Rocky Road, והוא נראה כך:

הוא היה מצויין. כמו שגם היו כל אחד ואחד מהקאפקייקס שניסיתי מאז אותו ביקור ראשון. ההיילייט הצפוי הוא Red Velvet. ההיילייט הפחות צפוי מבחינתי היה ה- Chocolate Milk, כי אני בדרך כלל לא כל כך בעד קאפקייק שוקולד, מה שאולי עומד בניגוד מוחלט לכל מה שאני מאמינה בו בחיים (שזה שוקולד, למקרה שתהיתם), אבל לרוב אני מרגישה שקאפקייקס בטעם שוקולד מפספסים את המטרה, יבשים מדי, ולא צבעוניים מספיק. בכל מקרה, האחד הספציפי הזה היה מעולה, לא יבש בכלל וכיפי מאוד. אבל הכוכב שהכי פחות ציפיתי שיהיה לי טעים היה קאפקייק גזר. מכירים את הבדיחה על הארנב שביקש עוגת גזר? אז אני לא בדיוק חולקת איתו את הדעה, אבל אם אני כבר הולכת וקונה משהו מתוק, למה שזה יכלול ירק?
אבל לולה העמידו אותי על טעותי כשטעמתי את הגרסה שלהם לעניין. קאפקייק גזר ופקאנים, עם ציפוי של cream cheese כמו של רד ולווט. גאונות, ואפילו רגשות האשמה המדוברים קצת מתפוגגים אם זה מה שבוחרים להזמין.

וקצת על לולה באופן כללי. יש להם ארבעה סניפים, שניים בחנויות ברחוב אוקספורד - סלפריג'ס וטופ שופ, אחד בכלבו Harrods המפורסם, וסניף הבית שלהם ב- Mayfair. אפשר גם להזמין את כל המוצרים שלהם, שכוללים גם עוגות ומגשים לאירועים מיוחדים, מהאתר שלהם. טרם התנסיתי בהזמנה מהאתר אז אני לא יכולה לספר איך זה בדיוק הולך, אבל מסתבר שרוב המכירות שלהם מתנהלות דווקא דרך שם. אני אישית אעדיף כל פעם לקפוץ לבקר באחת החנויות שלהם, כי כמה שהאתר חמוד וצבעוני - החנות הרבה יותר.
כל המוצרים שלהם הם עבודת יד ונאפים בכל יום. לרוב יש את המבחר הרגיל ועוד כמה קאפקייקס מיוחדים. בעמוד הפייסבוק שלהם אפשר להתעדכן בכל ההמצאות החדשות ובכל הספיישלים שלהם. לאחרונה ראיתי קאפקייקס מיוחדים לסיינט פטריקס דיי, לפסחא וליום האם.

ואם אתם לא חובבי קאפקייקס, ולא הצלחתי לשכנע אתכם, זה בסדר גמור. רק תגידו איזה מתוקים אתם אוהבים ואני אמצא אותם בשבילכם. נשבעת שיש פה הכל.

Afternoon tea at the Wolseley

הביטוי Afternoon Tea, ביחד עם המושג five o'clock, הם שני מונחים ידועים ומוכרים שהפכו כבר למיתוס או לסוג של אגדה אורבנית, שבבסיסה עומדת ההנחה שבשעה חמש בצהריים האנגלים חדלים מכל עיסוקיהם ומתפנים לשתיית תה של השעה חמש. אני לא מתיימרת להיות מומחית בענייני בריטים (עדיין), אבל יש לי כמה אבחנות בעניין הזה, שיכולות לשפוך אור על הנושא:
א. הבריטים אכן מאוד מאוד אוהבים את התה שלהם.
ב. כל שעה היא שעה טובה לשתות תה (ואין סיכוי שהם יחכו עם זה עד השעה חמש).
ג. בשעה חמש כולם יוצאים מהעבודה ועושים את דרכם לפאב הקרוב, ואני מבטיחה לכם שזה לא במטרה לשתות תה.

אז מה בעצם העניין?
אז ככה: המילה tea, מלבד היותה מילה שמתארת את המשקה המדובר, היא גם שם של ארוחה שאנחנו קוראים לה בעברית "ארוחת ארבע / מנחה". כלומר, ארוחה קלה שממוקמת בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. המונח הזה מקובל בעיקר במדינות שותות תה, כמו אנגליה. עכשיו, afternoon tea בעצם מתאר את אותו המנהג של ארוחת ארבע שהתפתח בבריטניה, והיה נפוץ בעבר בקרב בריטים הן מהמעמד הגבוה והן מהמעמד הנמוך. היום, המנהג נפוץ בעיקר בקרב תיירים. אבל זה בסדר, אני פה רק שלושה חודשים ובשום מובן אינני מקומית, ולכן לא התביישתי (ואפילו שמחתי מאוד להצעה) לקחת את משפחתי לתה אחר הצהריים מסורתי במסעדת The Wolseley, שמאז פוסט שקראתי באיזה בלוג אופנה ממש רציתי לבדוק.

המקום מגיש תה אחה"צ בין השעות שלוש וחצי לשש וחצי, ורצוי להזמין מקום זמן ניכר מראש (שבועיים-שלושה לפחות). המסעדה מאוד גדולה וכשהגענו לשם בארבע היא הייתה מלאה אנשים והמשיכה להיות מלאה לכל אורך הארוחה שלנו. בגלל הגודל, המסעדה די רועשת והמונית, אבל התה היה כל כך נפלא שזה ממש לא משנה. כפי שכבר ציינתי, תה זה לא רק תה אלא שם של ארוחה, ובהתאם אפשר לבחור בין שלוש אפשרויות שונות:
Cream tea - תה לבחירה, וסקונס.
Afternoon tea - תה לבחירה, finger sandwiches, מבחר של עוגות ומאפים, וסקונס.
Champagne tea - אותו הדבר כמו הקטגוריה הקודמת, רק עם שמפניה ללא הגבלה.

אנחנו בחרנו באופציה המסורתית של afternoon tea, שכוללת בעצם cream tea ועוד פינוקים. כל זוג מקבל מגש בעל שלוש קומות, שבקומה הראשונה סנדביצ'וני אצבע עם כל מני ממרחים (סלט ביצים, עוף, סלמון ועוד), בקומה השנייה מגוון עוגות קטנות, ובקומה השלישית סקונס, שיקבלו פסקה משלהם.
כשהזמנו את זה תהינו האם נהיה שבעים אחרי שנסיים או שנצטרך לתכנן גם איפה לאכול ארוחת ערב. אני לא אשאיר אתכם במתח - היה לנו קשה לזוז אחרי שסיימנו, וחלקים מהמשפחה שלי (בעצם כולם מלבדי ומלבד בעלי) לא הצליחו לסיים את המגשים שלהם.
ההגשה הייתה מקסימה ואלגנטית, וכמובן שצילמנו כמה שיותר לפני שהתנפלנו. התה מגיע בקנקני כסף אישיים, עם קנקן חלב קטן (הרי אי אפשר בלי) ומסננת כדי למזוג בעזרתה את התה לספל.
כל הסנדביצ'ונים היו עשויים בקפידה ונפלאים בלי יוצא מן הכלל. העוגות היו נחמדות מאוד, חלק יותר טובות מהאחרות. עוגת הגבינה הייתה בעיקר נהדרת.
אגב, המאפה הקטן שרואים בתמונה, עם המילוי האדום, הוא מאפה רובהרב. מעולם לא שמעתי על הפרי ההזוי הזה עד שהגעתי לכאן, אבל מסתבר שהבריטים עפים עליו לגמרי. הוא לא כזה טעים, ולכן התיאוריה שלי היא (ושוב, אינני מומחית לענייני בריטים) שבגלל שזה הפרי היחידי שהם מצליחים לגדל כאן הם עושים כאילו הוא ממש טעים ומכניסים אותו לכל דבר (שימו לב ליצור המוזר הזה).

בכל אופן, השיא של הארוחה היה הסקונס, שעל שמן קרוי ה- cream tea. תוציאו בבקשה את התמונה של תה עשוי מקרם מהראש שלכם. המילה cream לא מתייחסת לתה עצמו (שוב) אלא לסקונס שמוגשים בליווי ריבה ומשהו מדהים שנקרא clotted cream, לא בגלל חסימת העורקים שתהיה לכם אחרי שתאכלו אותו (למרות שלא הייתי מתפלאת), אלא כי מדובר בשמנת מאוד עשירה, שמכילה לפחות 55% שומן. וככה סקונס אמורים להיות מוגשים - עם ריבה ושמנת. המסורת אומרת לחתוך אותן באמצע, למרוח שמנת ואז ריבה, לסגור ולאכול. להלן מדריך מצולם (או אם תרצו - סתם תמונות שלי אוכלת סקונס):

ואם זה לא נראה/נשמע לכם מדהים, באמת שאין עוד שום דבר שאני יכולה לעשות בשבילכם.


הערה קטנה בקשר למחיר: אם אתם רוצים ליהנות מתה אחה"צ כולל הכל, יש מגוון של אפשרויות ובהתאם מגוון של מחירים. ייתכן ששמעתם על תה ב- Ritz, ויש גם בהרבה מלונות אחרים (ב- Savoy אמור להיות נהדר אפילו יותר), אבל כדאי שתהיו מאוד Ritz אם אתם מתכננים ללכת לשם - התענוג יעלה לכם לפחות 40 פאונד לבנאדם. לעומת זאת יש הרבה מסעדות כמו זו שאנחנו הלכנו אליה שיגישו לכם תה עם סנדביצ'ונים והכל בכ- 20 פאונד לאדם, ואפשר למצוא גם בפחות. החוויה הייתה נפלאה, ואין שום צורך לקחת משכנתה בשביל ליהנות מקצת מסורת.

בעוד כמה ימים אנחנו הולכים לתה במסעדת האחות של The Wolseley שנקראת The Delaunay. ככה, ללכת על בטוח אבל גם לנסות משהו קצת אחר. מבטיחה לדווח אם היה טוב באותה המידה, למרות שאני בטוחה שכן.

The Wolseley
The Delaunay

View Larger Map