7/02/2014

איך לחגוג יום הולדת בסטייל - חלק ב'

נכון שזה נורא מצחיק שנטשתי ככה את הבלוג, אחרי שכתבתי חלק א' על משהו ומעולם לא כתבתי את חלק ב'? לא שאני חושבת שהיה לי איזה קהל קוראים מסור במיוחד שישב וחיכה שנתיים עד שאני אכתוב את הפוסט על ברייטון, אבל בכל מה שקשור למחויבויות לפרוייקטים זה בהחלט היה פייל אחד גדול.
אז איפה אנחנו היום? הבעל, שחגג אז יום הולדת 30, כבר בן 32, אנחנו כבר יותר מחצי שנה בישראל ובתנו הבכורה והמתוקה חגגה לפני יומיים חמישה חודשים. חברה של אמא שלי בדיוק נסעה ללונדון (כמו כולם בקיץ הזה, עם או בלי קשר למונטי פייטון, וכולל אנחנו בקרוב) וסיפרה לי שבחיפושיה אחר דברים לעשות היא נתקלה בבלוג שלי. אז נתקפתי געגועים והחלטתי לנסות ולהחיות אותו, כי בכל זאת חיינו שנתיים שם ויש לי המון מה לספר.

אז כדי להחזיר חוב ישן, להלן פירוט (קצר, כי בכל זאת עברו שנתיים) על הטיול שלנו לברייטון.

כהקדמה, כמה מילים על מזג האוויר הלונדוני. נכון אומרים אצלנו "זה לא החום - זו הלחות"? אז על לונדון הייתי אומרת "זה לא הקור - זה האפור". בואו נגיד שלמי שממש סובל מקור הייתי ממליצה על רילוקיישן לאיזור טרופי יותר, אבל אני לא חושבת שהקור הוא הבעיה העיקרית לאנשים כמונו, שרגילים לחיות במדינה שטופת שמש עם תשעה חודשי קיץ בשנה (לפחות). הבעיה שלנו הייתה האפרוריות. אז נכון, יש ימים יפים ושמי לונדון לא מכוסים כל השנה בענן אפור, אבל לפעמים יש רצף של כמה שבועות שבהם לא רואים את השמש בכלל, וזה לא כל כך כיף. מצאתי את עצמי לא פעם מסתכלת על השמיים, אחרי כמה ימים חשוכים במיוחד, ותוהה מה זה הדבר הצהוב הגדול והמסנוור הזה שם.
אז מה שקרה באביב 2012 זה שפתאום ביום בהיר אחד היה יום בהיר אחד, ואז עוד כמה, וזה גרם לנו להחליט לנסוע לטייל בברייטון, עיירת חוף דרומית, לכבוד יום ההולדת של הבחור שנהיה כבר לבנבן בצורה מדאיגה. שלפנו את משקפי השמש, שהיו קבורים עמוק בארון, ויצאנו לדרך - נסיעה של שעה ומשהו ברכבת.

ברייטון היא לא רק עיירת חוף, היא גם עיר של בילויים, ומאוד שונה מהרבה ערים אחרות באנגליה. כמובן שיש בה מבנים מעניינים, ארמון, מוזיאונים ועוד כל מני עניינים בריטיים טיפוסיים, אבל היא גם מלאה בפאבים ומסעדות מיוחדות, חנויות מגניבות ושלל אופציות בילוי שיותר מזכירות את לונדון מאשר, נניח, את קיימברידג'. ברייטון גם ידועה בקהילת הלהט"ב הגדולה שלה, ובמצעד הגאווה הגדול שמתקיים בה כל שנה.

בכל מקרה, אנחנו, טיפוסים מתורבתים שכמותנו, הגענו לברייטון ולא רצנו מייד לפאב הקרוב, אלא נכנסנו לסייר בפביליון המלכותי (Royal Pavilion), שהיה הארמון של המלך ג'ורג' הרביעי - מלך די עלוב באופן כללי אבל לפחות הוא השאיר אחריו את המבנה היפייפה הזה, שעיצב האדריכל ג'ון נאש בהשארת הטאג' מאהל. בהחלט ארמון ייחודי, אקלקטי ומעניין - שווה ביקור.


אחרי הביקור בפביליון טיילנו בגנים הצמודים אליו ונהנינו מהשמש. כמה שמש!


כשסיימנו עם הגנים הלכנו לכיוון המזח של ברייטון, שם יש כל מני דוכני אוכל נחמדים, מסעדות, גלגל ענק ו- arcade עם כל מני משחקים ומתקנים. מתאים קצת יותר לילדים אבל עדיין היה נחמד להסתובב שם ולספוג את האווירה הכיפית.





כפי שאםשר לראות בתמונות של המתקנים, הם היו די נטושים. זה כנראה בגלל שכל מי שהגיע לברייטון היה עסוק בלהשתזף על החוף.




אחרי כמה שעות כבר היינו צריכים לחזור (מי קובעת לעשות בייביסטר ביום ההולדת של בעלה? טוב, מישהו היה צריך לשלם על הבילויים האלה), לא לפני שעשינו טיול נוסף על החוף, ביקרנו בעוד כמה חנויות והתפנקנו בגלידה.



לא היה לנו המון זמן שם בסך הכל, רק חצי יום, ואני בטוחה שאם היינו מבלים שם לילה ואפילו שניים היינו מוצאים עוד מספיק דברים לעשות.
אז לכל מי שמגיע ללונדון ורוצה לעשות טיול יומי או לבלות לילה בעיר אחרת, ואם מזג האוויר מסביר פנים, אני ממליצה בחום (הבנתם? בחום? לא משנה...) לוותר פעם אחת על השטאנץ של אוקספורד-קיימברידג' (שכבודן במקומו מונח כמובן) ולשקול ביקור בעיר החוף המגניבה הזו.


6/04/2012

איך לחגוג יום הולדת בסטייל - חלק א'

זה די מוזר לחגוג יום הולדת כשגרים בחו"ל. לי זה היה מוזר, בכל מקרה, כשיום ההולדת שלי הגיע בפברואר והבנתי שאני לא אוכל לבלות אותו עם המשפחה שלי או עם החברים הטובים. אני מאוד מאוד אוהבת ימי הולדת, ומשתדלת למצות אותם כמה שאני רק יכולה, וכאן עמדה בפניי בעיה תקציבית בנוסף לעניין החגיגות. בסוף הלכנו להצגה, למסעדה וחגגנו בפאב והיה מאוד מוצלח, אבל תוך כדי הבנתי שזה עוד אספקט של החיים כאן שאני אצטרך להסתגל ללא לעשות בו דברים כמו שאני רגילה.
בכל מקרה, אני חגגתי יום הולדת 27, איזשהו מספר רגיל כזה באמצע שלא דורש תשומת לב מיוחדת, רק את תשומת הלב הרגילה. אבל בעלי, כפרעליו, מצא את עצמו מתקרב ליום הולדת שבעיניי דורש המון תשומת לב - יום הולדת שלושים.

ועל דבר כזה בהחלט אי אפשר לעבור בשתיקה. אני החלטתי שהמטרה היחידה שלי היא לעשות את היום הזה הכי חגיגי שאפשר, והתחלנו לעשות תכניות. התכנית הראשונה שהתגבשה הייתה לפנות את היום וללכת לטייל. יש הרבה יעדים מגניבים שמתאימים לטיול אחד מחוץ ללונדון - אוקספורד, קיימברידג', באת' וברייטון היו השמות הבולטים, ולאורי היה ברור שברייטון, עיירת החוף התוססת (איזה מוזר זה להגיד 'תוססת', נכון? אבל זה מה שהיא) בדרום אנגליה, היא היעד הנבחר. 
בנוסף, הוחלט לבחור מסעדה טובה לערב שלפני יום ההולדת, ולשם כך ביקשתי המלצות מחברה אלופה שנתנה כמה שמות, ולאחר דיונים נבחרה מסעדת בשרים בשם Goodman, שלפי הביקורות מכינה את ההמבורגרים הכי טובים בלונדון, ולא יכלנו לפספס דבר כזה.
ודבר אחרון שנדרש בשביל הטאצ' הסופי הוא עוגת יום הולדת. אולי לחלקכם זה נשמע כמו החלק הפשוט שבכל התכנית, אבל אני אגלה לכם בסוד שלא אפיתי עוגה מימיי, ואם הייתי יודעת שיהיה מישהו אחר שיכין לאורי עוגה כנראה שהייתי משתפנת, אבל הכל היה עליי וידעתי שאני צריכה להתגבר על חרדת הביצוע, הפרפקציוניזם וחוסר הניסיון ופשוט לעשות את זה. 

אז הינה, הגיע לו יום שישי ה- 25/5, יום לפני היום הולדת, ושמנו פעמינו אל מסעדת גודמן בה הזמנו שולחן מראש (חובה!). למסעדה שלושה סניפים, ואנחנו בחרנו בסניף Mayfair שליד אוקספורד סטריט. המסעדה מפורסמת מאוד בזכות הסטייקים שלה, שאמורים להיות מעולים, אבל סיכמנו מראש שהתקציב שלנו מאפשר לנו ליהנות מההמבורגר הידוע, ושנדחה את הסטייקים להזדמנות אחרת.


ההמבורגר עולה 14 פאונד, שזה לא זול בשביל המבורגר, אבל הוא מגיע עם תוספת (צ'יפס, אבל אפשר להחליף) וכמה תוספות על ההמבורגר שרוצים - פטריות, צ'דר, בייקון, ביצה מטוגנת או בצל מטוגן. התפתתי להזמין הכל אבל בסוף התאפקתי ולקחתי צ'דר ובצל מטוגן. אורי לקח צ'דר ופטריות.
את המנה שלו השארנו עם הצ'יפס, את שלי לקחנו עם תרד מוקרם עם גבינת גרוייר. לאחר בהייה ארוכה בתפריט החלטנו לקחת עוד שתי תוספות - mac & cheese עם רוטב טראפלס ופרמז'ן, ופטריות עם חמאת שום. אחרי שקיבלנו ואכלנו לחמניות טריות לפתיחה, האוכל הוגש לשולחננו. התוצאה לפניכם:

ככה נראים שני אנשים מאושרים

אחרי סשן התמונות המסורתי התנפלנו בשמחה על ההמבורגרים, שהיו ענקיים, עסיסיים וטעימים. אני לא יכולה לחתום על תואר ההמבורגר הכי טוב בלונדון (לא עד שאני אנסה את כולם, בכל מקרה), אבל הוא בהחלט המבורגר מדהים. וברטרוספקטיבה הוא גם לא כזה יקר כמו שחשבנו, כי אם מחשבים בפנים את התוספות הכלולות זה יוצא כמעט כמו לאכול בכל המבורגריה אחרת. הבשר היה מצויין ואיכותי, ועשוי בדיוק כמו שצריך, כלומר כמו שאני אוהבת אותו, כלומר אדום.


התוספות היו יוצאות דופן. המקרוני עם הכמהין היה בהחלט המנה הכי ייחוית ומעניין, אבל כל המנות היה מצויינות. כאמור הזמנו ארבע תוספות שונות, כי באנו רעבים והנחנו שהן לא יהיו גדולות במיוחד. אבל טעינו. אחרי שסיימנו את ההמבורגר ניגשנו בשמחה לחסל את התוספות, רק כדי לגלות שאנחנו מלאים לגמרי (גם הלחם בפתיחה לא עזר). אחרי ניסיונות רבים הרמנו ידיים ודיווחנו למלצרית שכנראה היו לנו עיניים גדולות ונשמח אם היא תארוז לנו את מה שנשאר. לא הזמנו קינוח כי בבית חיכתה לנו העוגה שטרחתי עליה באותו היום.

חזרנו הביתה מפוצצים ומרוצים. התוספות החזיקו מעמד מעולה במקרר והיו טעימות גם כמה ימים אחר כך, כשהתפננו לאכול אותן.

ונסיים את החלק הזה בסיפור העוגה. רציתי להכין עוגה ועמדו בפניי שני מכשולים עיקריים: העובדה שאני לא יודעת כלום על עוגות, והעובדה שאין לנו בבית מיקסר, או בלנדר, או מה שזה לא יהיה שמשתמשים בו בשביל להכין עוגות. אז כתבתי מייל בהול לאמא שלי וביקשתי רעיונות לעוגה שקל להכין ושלא דורשת ציוד. היא נתנה לי כמה רעיונות טובים, ואחרי התלבטויות החלטנו על מתכון די פשוט של עוגת שוקולד. כלומר, לאופים מנוסים הוא בטח פשוט, אבל בשבילי היה מדובר בפרוייקט לא פשוט שכלל להבין מה זה קורנפלור באנגלית (רמז - לא corn flower) ומה נחשב שמנת מתוקה, למצוא תבנית מתאימה, להבין מתי הקיסם יוצא "יבש אבל עם פירורי עוגה לחים שנדבקים אליו", וליצור בעוגה "גומות חן" בלי שום כלי עגול בקוטר ס"מ בנמצא (השתמשתי בעט).

מה שהיה די פשוט היה המסביב. קניתי ב- Tesco ספרינקלס בצורת כוכבים (כי הוא כוכב, כמובן), נרות עם אותיות, צלחות נייר עם ציור של בלונים וגם בלונים בצורת חיות ושלטים של יום הולדת שמח כדי לקשט את החדר. כי יום הולדת זה יום הולדת, וצריך להיות חגיגי.


הגענו הביתה, עשינו טקס של הדלקת נרות, אכלנו פרוסת עוגה סמלית (עדיין היינו מלאים), והלכנו לישון כדי שלא נהיה עייפים לחלק ב' של החגיגות - הטיול שלנו לברייטון, עליו יסופר בפוסט הבא. העוגה יצאה גם יפה וגם טעימה, וקצת יש לי חשק לנסות להכין עוד כמה עוגות, אם כי אני לא מתחייבת על כך.

5/04/2012

Lola's Cupcakes


חודש אפריל חלף והיה מטורף. המשפחה של אמא שלי ביקרה, אחריהם המשפחה של אבא שלי, ואחריהם החברה הכי טובה שלי הגיעה לתשעה ימים שבמהלכם לא נשארה אבן שלא הפכנו פה בלונדון.
אבל עכשיו חזרנו לשגרה, והגיע הזמן גם לחזור לכתוב, ומה יותר מתאים לפוסט הקאמבק שלי מאשר המאכל הכי מתוק בעולם - קאפקייקס.

את הקאפקייקס של לולה גיליתי זמן קצר מאוד אחרי שהגעתי לכאן, בזכות המלצה של חברה, לה אני חבה את כמה מהמקומות המוצלחים ביותר שהכרתי פה.
הסתובבנו בכלבו הענק והיוקרתי Selfridges ברחוב אוקספורד (סימן זיהוי - שקיות צהובות [פריימרק - שקיות חומות, Forever 21 - ורודות, ואם הסתובבתם אי פעם באוקספורד אתם יודעים על מה אני מדברת]) כשהחברה המדוברת הצהירה שאין מצב שנגור בלונדון ולא נכיר את לולה. אני יכולה להעיד על עצמי שגם ככה הסיכוי שאני אגיד לא למשהו מתוק הוא אפסי עד לא קיים, וכשהיא הזכירה את המילה קאפקייקס ידעתי באותו רגע שהולך להיות פה רומן ארוך, מתמשך ומשמין עד מאוד. וצדקתי.


אם יורשה לי רק הערה קטנה בקשר להשמנה. אם מישהו (או יותר נכון מישהי) רוצה להתחיל מסע סטייל Eat, Pray, Love, אני מציעה לעזוב את איטליה ולהזמין את הטיסה הראשונה ללונדון. בין העוגיות (פוסט על Ben's Cookies עוד יגיע), הסקונס, ה- Shortbread וה- custard creams, שלא לדבר על המבחר המטורף של שטויות שיש בכל סופר ובכל מכולת, אני מתפלאת שעדיין לא צריך לגלגל אותי ברחוב או לחילופין שעדיין לא חטפתי הרעלת סוכר. למעשה נראה שלא זזתי במשקל יותר מדי מאז שהגעתי לכאן (לא מתחייבת בעניין הסוכר), ואני כנראה יכולה לזקוף את זה לזכות הקילומטרים הרבים שאני גומעת בהליכה, ולעובדה שאני מאוד משתדלת לשמור שהתפריט הרגיל שלי יהיה דל שומן ככל האפשר. אני מאוד משתדלת, למרות נטייתי הטבעית, לא להרגיש רע יותר מדי על כל דבר שאני אוכלת. אם אתם מתכננים ביקור בלונדון אני מציעה לעשות את אותו הדבר ופשוט ליהנות מההיצע, כי באמת שאין דברים כאלה.


אבל נחזור לעניינינו. כמו שאתם יכולים להתרשם מהתמונות למעלה, קשה מאוד לעבור ליד הדוכן של לולה ולא לעצור להסתכל. הקאפקייקס מקסימים, צבעוניים ומתוקים - באמת כל מה שקאפקייק צריך להיות. ויש כל כך הרבה טעמים שכל פעם אני מתקשה להחליט מה לנסות.
הקאפקייקס באים בשני גדלים - רגיל ומיני, כששני מיני לדעתי הם קצת יותר קטנים מאחד גדול. ולכן עצתי המתקדמת היא לקחת שניים קטנים במקום אחד גדול, וכך לטעום שני סוגים במקום אחד. אבל מכיוון שלא נתתי לעצמי את עצתי המתקדמת בביקור הראשון, בחרתי בקאפקייק גדול בטעם Rocky Road, והוא נראה כך:


הוא היה מצויין. כמו שגם היו כל אחד ואחד מהקאפקייקס שניסיתי מאז אותו ביקור ראשון. ההיילייט הצפוי הוא Red Velvet. ההיילייט הפחות צפוי מבחינתי היה ה- Chocolate Milk, כי אני בדרך כלל לא כל כך בעד קאפקייק שוקולד, מה שאולי עומד בניגוד מוחלט לכל מה שאני מאמינה בו בחיים (שזה שוקולד, למקרה שתהיתם), אבל לרוב אני מרגישה שקאפקייקס בטעם שוקולד מפספסים את המטרה, יבשים מדי, ולא צבעוניים מספיק. בכל מקרה, האחד הספציפי הזה היה מעולה, לא יבש בכלל וכיפי מאוד. אבל הכוכב שהכי פחות ציפיתי שיהיה לי טעים היה קאפקייק גזר. מכירים את הבדיחה על הארנב שביקש עוגת גזר? אז אני לא בדיוק חולקת איתו את הדעה, אבל אם אני כבר הולכת וקונה משהו מתוק, למה שזה יכלול ירק?
אבל לולה העמידו אותי על טעותי כשטעמתי את הגרסה שלהם לעניין. קאפקייק גזר ופקאנים, עם ציפוי של cream cheese כמו של רד ולווט. גאונות, ואפילו רגשות האשמה המדוברים קצת מתפוגגים אם זה מה שבוחרים להזמין.


וקצת על לולה באופן כללי. יש להם ארבעה סניפים, שניים בחנויות ברחוב אוקספורד - סלפריג'ס וטופ שופ, אחד בכלבו Harrods המפורסם, וסניף הבית שלהם ב- Mayfair. אפשר גם להזמין את כל המוצרים שלהם, שכוללים גם עוגות ומגשים לאירועים מיוחדים, מהאתר שלהם. טרם התנסיתי בהזמנה מהאתר אז אני לא יכולה לספר איך זה בדיוק הולך, אבל מסתבר שרוב המכירות שלהם מתנהלות דווקא דרך שם. אני אישית אעדיף כל פעם לקפוץ לבקר באחת החנויות שלהם, כי כמה שהאתר חמוד וצבעוני - החנות הרבה יותר.
כל המוצרים שלהם הם עבודת יד ונאפים בכל יום. לרוב יש את המבחר הרגיל ועוד כמה קאפקייקס מיוחדים. בעמוד הפייסבוק שלהם אפשר להתעדכן בכל ההמצאות החדשות ובכל הספיישלים שלהם. לאחרונה ראיתי קאפקייקס מיוחדים לסיינט פטריקס דיי, לפסחא וליום האם.


ואם אתם לא חובבי קאפקייקס, ולא הצלחתי לשכנע אתכם, זה בסדר גמור. רק תגידו איזה מתוקים אתם אוהבים ואני אמצא אותם בשבילכם. נשבעת שיש פה הכל.


4/11/2012

Afternoon tea at the Wolseley

הביטוי Afternoon Tea, ביחד עם המושג five o'clock, הם שני מונחים ידועים ומוכרים שהפכו כבר למיתוס או לסוג של אגדה אורבנית, שבבסיסה עומדת ההנחה שבשעה חמש בצהריים האנגלים חדלים מכל עיסוקיהם ומתפנים לשתיית תה של השעה חמש. אני לא מתיימרת להיות מומחית בענייני בריטים (עדיין), אבל יש לי כמה אבחנות בעניין הזה, שיכולות לשפוך אור על הנושא:
א. הבריטים אכן מאוד מאוד אוהבים את התה שלהם.
ב. כל שעה היא שעה טובה לשתות תה (ואין סיכוי שהם יחכו עם זה עד השעה חמש).
ג. בשעה חמש כולם יוצאים מהעבודה ועושים את דרכם לפאב הקרוב, ואני מבטיחה לכם שזה לא במטרה לשתות תה.

אז מה בעצם העניין?
אז ככה: המילה tea, מלבד היותה מילה שמתארת את המשקה המדובר, היא גם שם של ארוחה שאנחנו קוראים לה בעברית "ארוחת ארבע / מנחה". כלומר, ארוחה קלה שממוקמת בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. המונח הזה מקובל בעיקר במדינות שותות תה, כמו אנגליה. עכשיו, afternoon tea בעצם מתאר את אותו המנהג של ארוחת ארבע שהתפתח בבריטניה, והיה נפוץ בעבר בקרב בריטים הן מהמעמד הגבוה והן מהמעמד הנמוך. היום, המנהג נפוץ בעיקר בקרב תיירים. אבל זה בסדר, אני פה רק שלושה חודשים ובשום מובן אינני מקומית, ולכן לא התביישתי (ואפילו שמחתי מאוד להצעה) לקחת את משפחתי לתה אחר הצהריים מסורתי במסעדת The Wolseley, שמאז פוסט שקראתי באיזה בלוג אופנה ממש רציתי לבדוק.



המקום מגיש תה אחה"צ בין השעות שלוש וחצי לשש וחצי, ורצוי להזמין מקום זמן ניכר מראש (שבועיים-שלושה לפחות). המסעדה מאוד גדולה וכשהגענו לשם בארבע היא הייתה מלאה אנשים והמשיכה להיות מלאה לכל אורך הארוחה שלנו. בגלל הגודל, המסעדה די רועשת והמונית, אבל התה היה כל כך נפלא שזה ממש לא משנה. כפי שכבר ציינתי, תה זה לא רק תה אלא שם של ארוחה, ובהתאם אפשר לבחור בין שלוש אפשרויות שונות:
Cream tea - תה לבחירה, וסקונס.
Afternoon tea - תה לבחירה, finger sandwiches, מבחר של עוגות ומאפים, וסקונס.
Champagne tea - אותו הדבר כמו הקטגוריה הקודמת, רק עם שמפניה ללא הגבלה.

אנחנו בחרנו באופציה המסורתית של afternoon tea, שכוללת בעצם cream tea ועוד פינוקים. כל זוג מקבל מגש בעל שלוש קומות, שבקומה הראשונה סנדביצ'וני אצבע עם כל מני ממרחים (סלט ביצים, עוף, סלמון ועוד), בקומה השנייה מגוון עוגות קטנות, ובקומה השלישית סקונס, שיקבלו פסקה משלהם.
כשהזמנו את זה תהינו האם נהיה שבעים אחרי שנסיים או שנצטרך לתכנן גם איפה לאכול ארוחת ערב. אני לא אשאיר אתכם במתח - היה לנו קשה לזוז אחרי שסיימנו, וחלקים מהמשפחה שלי (בעצם כולם מלבדי ומלבד בעלי) לא הצליחו לסיים את המגשים שלהם.
ההגשה הייתה מקסימה ואלגנטית, וכמובן שצילמנו כמה שיותר לפני שהתנפלנו. התה מגיע בקנקני כסף אישיים, עם קנקן חלב קטן (הרי אי אפשר בלי) ומסננת כדי למזוג בעזרתה את התה לספל.
כל הסנדביצ'ונים היו עשויים בקפידה ונפלאים בלי יוצא מן הכלל. העוגות היו נחמדות מאוד, חלק יותר טובות מהאחרות. עוגת הגבינה הייתה בעיקר נהדרת.
אגב, המאפה הקטן שרואים בתמונה, עם המילוי האדום, הוא מאפה רובהרב. מעולם לא שמעתי על הפרי ההזוי הזה עד שהגעתי לכאן, אבל מסתבר שהבריטים עפים עליו לגמרי. הוא לא כזה טעים, ולכן התיאוריה שלי היא (ושוב, אינני מומחית לענייני בריטים) שבגלל שזה הפרי היחידי שהם מצליחים לגדל כאן הם עושים כאילו הוא ממש טעים ומכניסים אותו לכל דבר (שימו לב ליצור המוזר הזה).




בכל אופן, השיא של הארוחה היה הסקונס, שעל שמן קרוי ה- cream tea. תוציאו בבקשה את התמונה של תה עשוי מקרם מהראש שלכם. המילה cream לא מתייחסת לתה עצמו (שוב) אלא לסקונס שמוגשים בליווי ריבה ומשהו מדהים שנקרא clotted cream, לא בגלל חסימת העורקים שתהיה לכם אחרי שתאכלו אותו (למרות שלא הייתי מתפלאת), אלא כי מדובר בשמנת מאוד עשירה, שמכילה לפחות 55% שומן. וככה סקונס אמורים להיות מוגשים - עם ריבה ושמנת. המסורת אומרת לחתוך אותן באמצע, למרוח שמנת ואז ריבה, לסגור ולאכול. להלן מדריך מצולם (או אם תרצו - סתם תמונות שלי אוכלת סקונס):





ואם זה לא נראה/נשמע לכם מדהים, באמת שאין עוד שום דבר שאני יכולה לעשות בשבילכם.


הערה קטנה בקשר למחיר: אם אתם רוצים ליהנות מתה אחה"צ כולל הכל, יש מגוון של אפשרויות ובהתאם מגוון של מחירים. ייתכן ששמעתם על תה ב- Ritz, ויש גם בהרבה מלונות אחרים (ב- Savoy אמור להיות נהדר אפילו יותר), אבל כדאי שתהיו מאוד Ritz אם אתם מתכננים ללכת לשם - התענוג יעלה לכם לפחות 40 פאונד לבנאדם. לעומת זאת יש הרבה מסעדות כמו זו שאנחנו הלכנו אליה שיגישו לכם תה עם סנדביצ'ונים והכל בכ- 20 פאונד לאדם, ואפשר למצוא גם בפחות. החוויה הייתה נפלאה, ואין שום צורך לקחת משכנתה בשביל ליהנות מקצת מסורת.

בעוד כמה ימים אנחנו הולכים לתה במסעדת האחות של The Wolseley שנקראת The Delaunay. ככה, ללכת על בטוח אבל גם לנסות משהו קצת אחר. מבטיחה לדווח אם היה טוב באותה המידה, למרות שאני בטוחה שכן.

The Wolseley
The Delaunay


4/01/2012

Hampstead Heath - פוסט מצולם



האמפסטד הית' הוא פארק ענקי שממוקם בצפון לונדון, בין Hampstead ל- Highgate, וגובל בעוד כמה אזורים כגון Golders Green. הוא עצום בגודלו - משתרע על פני 3.2 ק"מ רבוע (לצורך השוואה הייד פארק הוא 2.5 קמ"ר). אפשר להיכנס אליו מכמה כיוונים, ובכל פעם נדמה כאילו הגעת למקום שונה לגמרי. מהסיבה הזו אפשר לבקר בו שוב ושוב, ועדיין להרגיש שיש עוד הרבה מה לראות.



יש בו אזורים רחבים של דשא, שמתאימים לפיקניקים וטיולים שמשיים, יש בו איזורים מיוערים ומוצלים, יש יותר מ- 25 אגמים שכמה מהם מיועדים לשחיה ואחד מהם מיועד להשטת דגמים של סירות. יש בו כמה בתי קפה ומסעדות חמודות, גני פרחים, טירה ואפילו גן חיות קטן - כל מה שהייתם מדמיינים שיכול להיות בפארק, ויותר.

 
 

יעד אחד מתוך היעדים הרבים שהצבנו לעצמנו כאן היא להכיר לעומק את "ההית'". לטירה טרם נכנסנו (נעשה זאת בביקור הבא), אבל ביקרנו כבר בגן החיות והרבה מהאגמים, ודגמנו שני בתי קפה לא רעים. אנחנו אוהבים פשוט לבוא ולשוטט כאן, אבל ככל שיתקרב הקיץ אני בהחלט רואה אותנו לוקחים סלסלת פיקניק, ספרים, משחקי קלפים או סתם תרמוס עם קפה ונהנים מהדשא ומהשמש.
הפארק מלא באנשים שעושים ג'וגינג, מטיילים עם הילדים שלהם או יוצאים לטיול ארוך עם הכלב. תושבי האזור מנצלים את הפארק הזה עד תומו, וזה בדיוק מה שאני הייתי עושה אם היה לי פלא כזה ליד הבית.






התמונות בפוסט הזה צולמו בטיול של שעתיים-שלוש, ומכסות אולי חצי מהפארק. אני לא הולכת פה להכביר במילים יותר מדי, גם כי התמונות מדברות בעד עצמן, וגם כי ההמלצה היחידה שלי היא להגיע לאחת מתחנות הרכבת הקרובות (רשימה בסוף הפוסט), להיכנס לפארק, ולהתחיל לשוטט. הכי כיף זה למצוא לבד את נקודת התצפית הכי טובה, לאתר את האגם עם הברבורים ולהיות מופתעים מחנות קטנה שמוכרת כל מני ריבות, יינות ובובות של כבשים. 


 


אני כל כך שמחה שאני גרה במרחק של נסיעה קצרה ממקום כזה יפה. באמת. אי אפשר ללכת לטייל שם בלי לחוות תחושה של רוגע ושל שלווה. בארץ אמרתי שאם מישהו אומר לך שהוא הולך לים כל יום שישי בבוקר - סימן שהחיים שלו טובים. פה אני חושבת שאפשר להגיד את זה על ההית' - אם יוצא לי ללכת ולשוטט שם כמה שעות כל סוף שבוע - אני יודעת שטוב לי.


 


 

איך להגיע?
Underground: Hampstead 
Rail: Hampstead Heath/Gospel Oak

3/26/2012

Byron


אני אוהבת המבורגרים. מאוד. אני מאוד משתדלת לאכול בריא ולשמור על המשקל, אבל אף פעם לא תתפסו אותי אומרת לא להמבורגר. ואני לא מדברת על מקדונלדס, למקרה שזה לא ברור. אני מדברת על המבורגר טוב, מבשר טחון איכותי, שמוגש בלחמנייה קלויה קלות עם ירקות ואולי איזושהי תוספת מגניבה כמו פטריות או בצל מטוגן. אולי גם צ'יפס וקולה בצד, אבל לא חובה.
בארץ בעלי ואני החלטנו לדגום לפחות המבורגריה אחת כל שבוע-שבועיים, כי ניסינו להחליט איפה יותר טעים. בסוף נסגרנו על כמה פייבוריטים: מיטבול, אגדיר, בורגוס. לא חסרים מקומות טובים לאכול בהם המבורגר בארץ, רק צריך לנסות כמה מקומות ולהחליט.
פה לא הייתה לנו את היכולת (הכלכלית בעיקר) להתחיל לדגום המבורגריות, ולכן מזל שההמבורגר השני שאכלנו כאן היה, ובכן, מושלם.


 ביום שישי אחד לפני כחודשיים, אחרי כמה קוקטיילים בבר מגניב (Wax Jambu, אולי גם עליו אכתוב יום אחד), החלטנו שאנחנו רעבים וקיבלנו המלצה על המבורגריה במורד הרחוב, בשם Byron. האמת היא שלא קלטנו את השם, אבל מצאנו אותה בקלות על רחוב ראשי באיזלינגטון. התפריט היה פשוט: המבורגר קלאסי, צ'יזבורגר, ספיישל עם בייקון וגבינה, סקיני, צ'יקן וצמחוני. תפריט מאוד בסיסי, אבל אף אחד לא יוצא מקופח. אני הלכתי על המבורגר רגיל, חלקתי עם בעלי טבעות בצל, ואחרי המלצה מאוד מאוד חמה - חלקנו גם מילקשייק וניל עוגיות שהיה אלוהי (אני לא מגזימה - הוא היה מושלם). ההמבורגר היה זכור לי מאוד מאוד לטובה, והחלטתי שאני חייבת לחזור לדגום את המקום שוב כי כשממש רעבים, ואחרי כמה קוקטיילים, לפעמים גם קבב בדוכן ברחוב יכול להיות גן עדן.

ובכן, חזרנו לביירון פיכחים לפני כמה ימים, הפעם לסניף בלייסטר סקוור, ליד כל התאטראות. מיקום מושלם למי שרוצה לאכול משהו לפני הצגה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא העיצוב השמח והצבעוני של המקום - הקירות צבועים בכל צבעי הקשת ומקנים למקום אווירה של דיינר אמריקאי עם טוויסט. המטרה המוצהרת של המקום היא להגיש אוכל איכותי ופשוט באווירה נוחה ועם חיוך, ואין ספק שהם מצליחים בזה בגדול. המקום כיפי, וכל המלצרים נחמדים בצורה לא-בריטית-בעליל. כלומר - הם באמת נחמדים, לא סתם מנומסים.



 לאחר מבט מאוד קצר בתפריט החלטנו להזמין צ'יזבורגרים - אני עם גבינת צ'דר ובעלי עם גבינת מונטריי (האפשרויות הנוספות היו גבינה כחולה או אמנטל, ואני חייבת לציין שזה מאוד מגניב שאפשר לבחור את סוג הגבינה). הזמנו קולסלו, צ'יפס skin-on, ושתי כוסות מים. כמאמר השיר, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

האמת היא שצילמתי את התמונה הזו בעיקר בגלל הקיר הצהוב שמאחורה

אתם חייבים להסכים איתי שככה שולחן צריך להראות

התוספות היו מצוינות. סלט הכרוב היה כנראה יותר מושחת מבריא (במילים אחרות - היה בו כל כך הרבה מיונז שיכלנו לטבול בו את הצ'יפס), וזה כמובן היה טעים מאוד. הצ'יפס הפתיע אותנו לטובה - חשבנו בהתחלה ללכת על צ'יפס רגיל או על טבעות בצל, כמו בדרך כלל, אבל לקחנו הימור שה- home made skin on chips יהיו מוצלחים, וצדקנו. הם היו קריספיים וכיפיים ומיוחדים מאוד.



ואז כמובן הגענו לדבר עצמו: ההמבורגר. מגיע עם עגבנייה, בצל סגול, חסה, מיונז ומלפפון חמוץ אחד בצד (בשבילי בלי עגבניה ובצל, בבקשה). לחמנייה קלילה ופריכה, גבינה מותכת, ובשר שעשוי אך ורק לדרגת מדיום. שלמות בצלחת. אם יש משהו שאני לא סובלת זה שמפחמים לי את הבשר. פה הוא היה עסיסי, אדום אבל לא יותר מדי, נמס בפה.
 

תמונה אחת שווה אלף מילים

ביירון מצהירים שהם עושים את ההמבורגר שלהם הכי פשוט והכי איכותי שאפשר - בשר איכותי, לחמנייה טעימה, תוספות בסיסיות, בלי דברים מיותרים בתפריט, בלי קשקושים וקישוטים. אני לגמרי מסכימה עם הגישה הזו, בהמבורגרים אני מאמינה גדולה בכל המוסיף גורע, ואני חושבת שאם המרכיבים הבסיסיים הם איכותיים ועשויים כמו שצריך בהחלט לא צריך שום דבר חוץ מזה.


דרך אגב, את המילקשייק דחינו לביקור הבא, וברור לגמרי שיהיו לנו עוד הזדמנויות לנסות אותו.

ואם לא הצלחתי לשכנע, אז אולי ביירון יצליחו בעצמם. הינה קליפ משעשע מהאתר שלהם שמסביר קצת יותר על המקום, שממש שווה לראות:



האתר של ביירון (חפשו את רשימת הסניפים)