Byron

אני אוהבת המבורגרים. מאוד. אני מאוד משתדלת לאכול בריא ולשמור על המשקל, אבל אף פעם לא תתפסו אותי אומרת לא להמבורגר. ואני לא מדברת על מקדונלדס, למקרה שזה לא ברור. אני מדברת על המבורגר טוב, מבשר טחון איכותי, שמוגש בלחמנייה קלויה קלות עם ירקות ואולי איזושהי תוספת מגניבה כמו פטריות או בצל מטוגן. אולי גם צ'יפס וקולה בצד, אבל לא חובה.
בארץ בעלי ואני החלטנו לדגום לפחות המבורגריה אחת כל שבוע-שבועיים, כי ניסינו להחליט איפה יותר טעים. בסוף נסגרנו על כמה פייבוריטים: מיטבול, אגדיר, בורגוס. לא חסרים מקומות טובים לאכול בהם המבורגר בארץ, רק צריך לנסות כמה מקומות ולהחליט.
פה לא הייתה לנו את היכולת (הכלכלית בעיקר) להתחיל לדגום המבורגריות, ולכן מזל שההמבורגר השני שאכלנו כאן היה, ובכן, מושלם.

 ביום שישי אחד לפני כחודשיים, אחרי כמה קוקטיילים בבר מגניב (Wax Jambu, אולי גם עליו אכתוב יום אחד), החלטנו שאנחנו רעבים וקיבלנו המלצה על המבורגריה במורד הרחוב, בשם Byron. האמת היא שלא קלטנו את השם, אבל מצאנו אותה בקלות על רחוב ראשי באיזלינגטון. התפריט היה פשוט: המבורגר קלאסי, צ'יזבורגר, ספיישל עם בייקון וגבינה, סקיני, צ'יקן וצמחוני. תפריט מאוד בסיסי, אבל אף אחד לא יוצא מקופח. אני הלכתי על המבורגר רגיל, חלקתי עם בעלי טבעות בצל, ואחרי המלצה מאוד מאוד חמה - חלקנו גם מילקשייק וניל עוגיות שהיה אלוהי (אני לא מגזימה - הוא היה מושלם). ההמבורגר היה זכור לי מאוד מאוד לטובה, והחלטתי שאני חייבת לחזור לדגום את המקום שוב כי כשממש רעבים, ואחרי כמה קוקטיילים, לפעמים גם קבב בדוכן ברחוב יכול להיות גן עדן.

ובכן, חזרנו לביירון פיכחים לפני כמה ימים, הפעם לסניף בלייסטר סקוור, ליד כל התאטראות. מיקום מושלם למי שרוצה לאכול משהו לפני הצגה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא העיצוב השמח והצבעוני של המקום - הקירות צבועים בכל צבעי הקשת ומקנים למקום אווירה של דיינר אמריקאי עם טוויסט. המטרה המוצהרת של המקום היא להגיש אוכל איכותי ופשוט באווירה נוחה ועם חיוך, ואין ספק שהם מצליחים בזה בגדול. המקום כיפי, וכל המלצרים נחמדים בצורה לא-בריטית-בעליל. כלומר - הם באמת נחמדים, לא סתם מנומסים.

 לאחר מבט מאוד קצר בתפריט החלטנו להזמין צ'יזבורגרים - אני עם גבינת צ'דר ובעלי עם גבינת מונטריי (האפשרויות הנוספות היו גבינה כחולה או אמנטל, ואני חייבת לציין שזה מאוד מגניב שאפשר לבחור את סוג הגבינה). הזמנו קולסלו, צ'יפס skin-on, ושתי כוסות מים. כמאמר השיר, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

האמת היא שצילמתי את התמונה הזו בעיקר בגלל הקיר הצהוב שמאחורה

אתם חייבים להסכים איתי שככה שולחן צריך להראות

התוספות היו מצוינות. סלט הכרוב היה כנראה יותר מושחת מבריא (במילים אחרות - היה בו כל כך הרבה מיונז שיכלנו לטבול בו את הצ'יפס), וזה כמובן היה טעים מאוד. הצ'יפס הפתיע אותנו לטובה - חשבנו בהתחלה ללכת על צ'יפס רגיל או על טבעות בצל, כמו בדרך כלל, אבל לקחנו הימור שה- home made skin on chips יהיו מוצלחים, וצדקנו. הם היו קריספיים וכיפיים ומיוחדים מאוד.

ואז כמובן הגענו לדבר עצמו: ההמבורגר. מגיע עם עגבנייה, בצל סגול, חסה, מיונז ומלפפון חמוץ אחד בצד (בשבילי בלי עגבניה ובצל, בבקשה). לחמנייה קלילה ופריכה, גבינה מותכת, ובשר שעשוי אך ורק לדרגת מדיום. שלמות בצלחת. אם יש משהו שאני לא סובלת זה שמפחמים לי את הבשר. פה הוא היה עסיסי, אדום אבל לא יותר מדי, נמס בפה.
 

תמונה אחת שווה אלף מילים

ביירון מצהירים שהם עושים את ההמבורגר שלהם הכי פשוט והכי איכותי שאפשר - בשר איכותי, לחמנייה טעימה, תוספות בסיסיות, בלי דברים מיותרים בתפריט, בלי קשקושים וקישוטים. אני לגמרי מסכימה עם הגישה הזו, בהמבורגרים אני מאמינה גדולה בכל המוסיף גורע, ואני חושבת שאם המרכיבים הבסיסיים הם איכותיים ועשויים כמו שצריך בהחלט לא צריך שום דבר חוץ מזה.

דרך אגב, את המילקשייק דחינו לביקור הבא, וברור לגמרי שיהיו לנו עוד הזדמנויות לנסות אותו.

ואם לא הצלחתי לשכנע, אז אולי ביירון יצליחו בעצמם. הינה קליפ משעשע מהאתר שלהם שמסביר קצת יותר על המקום, שממש שווה לראות:

Byron_film from Byron Hamburgers on Vimeo.

האתר של ביירון (חפשו את רשימת הסניפים)

Borough Market

ב- Borough Market נתקלנו, בעלי ואני, לגמרי במקרה, כשהלנו להסתובב באזור של London Bridge ביום שבת אחד. תוך כדי טיול ראיתי מגדל יפה עם משבצות בצריח שלו, הלכנו לכיוונו, ופתאום ראינו כמות עצומה של אנשים יושבים או עומדים במדשאה קטנה ואוכלים משקיות נייר וקופסאות פלסטיק. המשכנו בסקרנות קדימה, ואז הבנו שנתקלנו באחד הדברים שהכי משמחים אותנו בעולם - שוק איכרים.

הדבר הראשון שקידם את פנינו, או ליתר דיוק את אפנו, היה ריח חזק של מאפים וגבינה. ואז גם ראינו למה - ממש לידנו היה דוכן אחד של כל מני מאפים, ולידו דוכן גבינה מאוד מסקרן, של חברה שנקראת Kappacasein. הבעלים של החברה פיתח זן מיוחד של גבינה בשם Ogleshield, שעשויה מחלב פרה שמן ולא מפוסטר. והוא לא סתם מוכר את הגבינה - הוא מתיך אותה (לכן הריח), ואז מגיש אותה על תפוח אדמה אפוי, מלפפון חמוץ ובצל. jacket potato מהסוג המושחת. בדוכן מגישים גם גבינת גאודה על טוסט עם בצל, כרישה ושום. אני לא יודעת אם זה נשמע יותר טעים או יותר משמין, אבל ככה או ככה ברחנו משם מהר ככל יכולתנו לפני שנתפתה, כי זה היה רק הדוכן הראשון ורצינו לראות אילו עוד הפתעות טומן בחובו השוק הזה.

גבינת Ogleshield בזמן ההתכה

ובהחלט לא היה חסר מה לראות ולאכול. עברנו בין דוכנים של מאפים, דוכנים של בשרים, של דגים, של ריבות, של שמן זית, אגוזים ופירות יבשים, כריכים מיוחדים, ממתקים ושוקולדים מכל הסוגים. ניסינו לטעום מכל מה שיכלנו, ומכיוון שכמעט לא היה דוכן שלא הציע טעימות, שמחנו קצת שלא התפתינו לקנות פאי או תפו"א מוקרם. אז טעמנו לנו קצת ממרחים, קצת שמן זית, כוס קטנה של צ'אי לאטה, והיינו מאוד מבסוטים מהמציאה שלנו.

 פה אפשר לראות אותי מנסה להחליט מה לטעום

דוכן של סוגים שונים ומיוחדים של שמן זית, The Olive Oil Co.

הדוכן הריחני של Bread Ahead

 אבל ידענו שאנחנו רוצים לקנות משהו, ואחרי שיטוט בין הרבה דוכנים משאלותיי התגשמו - מצאתי את הדוכן של הפאדג'. נראה לי שפאדג' home made הוא אחד הדברים הטעימים, המפנקים והמושחתים יותר בכל העולם כולו. סוכר, שמנת וחמאה מותכים ביחד, מעורבבים עד קבלת מרקם חלק, מקוררים וחתוכים לריבועים. לא ריבועים מושלמים, תעשייתיים, אלא ריבועים שרואים שנחתכו ביד, עם סכין. הטעם - גן עדן. או במילים אחרות - קרמל. לבסיס הזה אפשר להוסיף שוקולד חלב או לבן, פירות יבשים, ג'ינג'ר, ועוד המון דברים טובים. בחורה חיננית במיוחד (כפי שאפשר לראות בסרטון באתר של העסק) מכינה את הפאדג' בעצמה בבית לפי המתכון של אמא שלה, וקראה לחברה שלה Burnt Sugar על שם ההתנסות הראשונה שלה עם המתכון. (דרך אגב, עכשיו גיליתי שהם עושים גם משלוחים. שאלוהים יעזור לי).

לקחנו שקית נייר, שמנו קצת מכל סוג, וטעמנו. פשוט שלמות. הבעיה היחידה הייתה שכל הסוגים נראו אותו הדבר, אז לא ממש ידענו מה אנחנו טועמים בכל פעם.

אוי לא, כנראה שנצטרך לחזור לשם שוב!

fudge fudge fudge

גן עדן בשקית נייר

 בהמשך סיבוב הטעימות שלנו שתינו שייק פירות באחד הדוכנים, אחד המעולים שיצא לי לטעום, ומרק גרגר הנחלים שהיה מאוד טעים. לא הצלחתי למצוא את השמות של הדוכנים האלה, אבל אני בהחלט אבדוק בפעם הבאה.

Borough Olives

 

Westcountry Preserves

כמה מילים על מה זה השוק הזה בכלל. סוחרים מוכרים את סחורתם באזור Borough, דרומית לתמזה, ליד גשר לונדון, לפחות אלף שנים. השוק עצמו קיים מאז המאה ה- 13. במאה ה- 18 השוק היה בסכנת סגירה ולכן תושבים מקומיים גייסו כסף וקנו את חלקת האדמה שעליה יושב השוק היום, ומאז ועד היום כל מה שנמכר בשוק זה תוצרת ביתית של חקלאים מקומיים, תחת בקרת איכות של המועצה האחראית על השוק. יש בו יותר ממאה דוכנים, וכמו שאמרתי באמת אפשר למצוא בו הכל. כל מה שצריך זה להביא סל קניות (או לקנות אחד - ממותג עם השם של השוק) ולמלא בכל טוב. או סתם להסתובב ולהנות מהריחות, הקולות והצבעים של השוק. בהחלט אחד מבילויי סוף השבוע המגניבים ביותר שיצא לי לחוות, ואין שום ספק שאחזור לשם שוב (ושוב, ושוב, ושוב).

Cranberry

Richard Haward's Oysters

ועוד דבר אחד אחרון: אחד הדוכנים, ששמו Richard Bramble Collection, מוכר צלחות וקערות עם ציורים מקסימים של בעלי חיים. מלבד העובדה שהכלים לגמרי מדליקים וכיפיים, שמחנו מאוד להיתקל בכמה קערות עם ציור של Hairy Coo, שזו הפרה הסקוטית. היא נראית כמו פרה רגילה במבנה הגוף ובגודל, אבל היא מאוד שעירה וסימן ההיכר שלה, מבחינתי, הוא הפוני שלה. זה העלה לי זכרונות נעימים מסקוטלנד, וגם מהתקופה שהיה לי פוני.

צלחת עם Hairy Coo

Hairy Coo אמיתית, שצילמתי בסקוטלנד

Borough Market

שעות פתיחה

יום ה' 11:00-17:00

יום ו' 12:00-18:00

יום ש' 8:00-17:00

View Larger Map

Chicago The Musical

קצת אווירה לפני שאתם מתחילים לקרוא

 
 ביקור של זוג חברים טובים היווה הזדמנות מצויינת לעשות את אחד הדברים האהובים עליי מכל - ללכת לראות מחזמר. אוקיי, אני לא יודעת אם אפשר באמת להגיד משהו כמו "אחד הדברים האהובים עליי מכל", אבל אם הייתה רשימה כזו של דברים שאני ממש אוהבת לעשות, אין ספק שמיוזיקלז (או בעברית צחה - מחזות זמר. כן, לא מחזמרים) היו מופיעים שם איפשהו.
אז הלכנו לראות שניים, את Wicked ויום למחרת את שיקגו, והחלטתי לספר דווקא על השני בלי שום סיבה מיוחדת. אהבתי מאוד את שניהם.

אבל אני אתחיל בהשוואה קטנה. האולם שבו ראינו את וויקד היה ענק, מקושט ומעוצב, היו המוני מושבים, הבמה הייתה גדולה ומלאה בתפאורה מתוחכמת. כשנכנסו לתיאטרון שבו ראינו את שיקגו (שקוראים לו Garrick Theater) התגובה הראשונה שלי הייתה "מה, זה הכל?". האולם עצמו היה מאוד קטן וגם הבמה (כמו בית צבי? או אולי אני מגזימה), ולא הייתה תפאורה בכלל - רק מסך. תהינו לעצמנו אולי יש משהו מאחורי המסך, וחשבנו אילו סצנות אנחנו מכירים מהספר ומה בדיוק צריך שיהיה - הבית של רוקסי, בית כלא, במת הופעות, בית משפט. אבל לא היה שום דבר מהדברים האלה, מאחורי המסך היו מעין מדרגות גדולות שעליהן הייתה ממוקמת התזמורת, וזהו.

כמה דקות לתוך ההצגה כבר הבנתי - השחקנים/זמרים/רקדנים שהשתתפו בהצגה היו כל כך מדהימים, כל כך מוכשרים, כל כך מגניבים, שממש לא נדרשה שום תפאורה כדי לקשט את המסביב. ההצגה הייתה מבוססת אך ורק על כישרון טהור.

Terence Maynard, Sarah Soetaert & Rachel McDowall

בתמונה למעלה מופיעים השחקנים הראשיים ששיחקו בהצגה ביום שבו אנחנו היינו, ששיחקו את (מימין) ולמה קלי, רוקסי הארט ובילי פלין. אני אתאר בקצרה את העלילה למי שלא ראה את הסרט: רוקסי הארט יורה במאהב שלה ונכנסת לכלא, שם היא פוגשת בולמה קלי, שהרגה (למרות שהיא טוענת שלא) את בעלה ואת אחותה לאחר שתפסה אותם ביחד. השירים בהצגה נראים ומופקים כמו מופע וודוויל, אבל בפועל מתרחשים בעיקר בבית הכלא שסביבו סובבת העלילה.
העלילה לא מאוד מורכבת, כמו ברוב מחזות הזמר, אבל השירים מאוד מוצלחים וכמו שכבר ציינתי קודם, הכישרון פשוט נטף מההפקה הזו. קודם כל, אני תמיד נדהמת מהעובדה שיש אנשים שמסוגלים גם לשחק, גם לשיר וגם לרקוד - ולהיות ממש ממש טובים בכל אחד מהאלמנטים האלה. מהניסיון שלי, רוב השחקנים במחזות זמר מאוד חזקים רק באחד מהאספקטים האלה, ואולי די טובים בכל השאר. אבל זה לא היה המקרה בהפקה הזו. על הבמה התרוצצו מולנו חבורה של גברים שריריים ונשים חטובות, כולם מבצעים ריקודים בלתי אפשריים כמעט, וכולם נשמעים מצויין. שלא לדבר על המשחק. אין בהצגה הזו יותר מדי מקום לבטא את עצמך במשחק דרמטי - תוך כדי שירה, הכל בהבעות הפנים, והכל היה אמין, משעשע ומוצלח עד מאוד. 

וכמובן שמאוד נהניתי מהשירים. אני בנאדם פשוט בכל מה שנוגע למוזיקה - יש הרבה יותר סיכוי שאני אהנה ממנה אם אני מכירה אותה, והעובדה שראיתי את הסרט ואני מכירה את השירים כבר נתנה להצגה הזו נקודת פתיחה מאוד מוצלחת (בוויקד הכרתי רק שיר אחד, בזכות Glee). אז אני כבר יודעת שהשירים טובים, והכל היה עניין של ביצוע, וגם בזה השחקנים לא נפלו בכלל. כי יכולת ווקאלית זה לא מספיק, צריך גם לדעת איך להשתמש בה. ואם מחזות זמר הם בדרך כלל over the top, ונותנים את מלוא היכולת כל הזמן, אז שיקגו היה מאוד רחוק מזה - במובן הכי חיובי שיש. אני תמיד אומרת על זמרים בתכניות ריאליטי - זה שאתם יודעים להגיע לצליל מסוים, זה לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה כל הזמן. תשמרו משהו לסוף, תפתיעו, תיצרו ציפיה. בריאליטי הם לא תמיד עושים את זה, אבל בשיקגו הם לא פספסו את הנקודה הזו אפילו בשיר אחד. השירים התחילו רגועים, נחמדים, מספרים את הסיפור שהם נועדו לספר - וכולם בקהל יושבים בציפיה שיעלו הטונים, שתתגבר המוזיקה, שנגיע לחלק המרגש בשיר. והוא תמיד מגיע, אבל לא רגע מוקדם מדי. השחקנים כולם שומרים על קוליות אינסופית לכל אורך המחזמר, וזו בהחלט נקודה מאוד חזקה לטובתם. נורא קל להגזים. החכמה היא להתאפק. וזה עושה את המחזמר הזה מוצלח גם לאנשים שמחזות זמר הם לא בדיוק כוס התה שלהם, ולרוב הסיבה לכך היא שהם מוגזמים בעיניהם.

זה פחות או יותר מה שיש לי להגיד על ההפקה הזו. מדהימה, נוטפת כישרון, משעשעת ומאוד מאוד מומלצת. אני אשאיר אתכם עם אחד השירים שאני הכי אוהבת, Cell Block Tango, שפשוט עשה לי כיף לשמוע ולראות אותו בלייב. בשיר שש אסירות מספרות מדוע הן נכנסות לכלא. אם שומעים אותו אפשר בקלות להבין את העצמה (הפוטנציאלית) שיש להצגה הזו, ובהפקה של תיאטרון גריק בלונדון זה בא לידי ביטוי (בפועל) בכל שיר ושיר.

ואני לא יכולה לסיים בלי כמה קישורים:

עמוד הפייסבוק של ההפקה הלונדונית

האתר הרשמי

 אתר מאוד מוצלח לקניית כרטיסים בזול, לא רק למיוזיקלז

The Chin Chin Laboratorists - liquid nitrogen ice cream parlour

 יום שישי האחרון היה יום של פינוקים, אחרי שבוע שלא היה עמוס במיוחד אבל בהחלט מלחיץ למדי. על הפינוק הראשון - באבל טי - כבר קראתם בפוסט הקודם. הפינוק השני של אותו היום היה גלידה. הגלידרייה הקטנה Chin Chin Labs נמצאת גם היא בקמדן, קרוב מאוד לבאבל טי הנ"ל. וזו לא סתם גלידרייה - זו הגלידרייה הראשונה באירופה (לטענתם - לא בדקתי) שמיוצרת באמצעות חנקן נוזלי. אני חייבת להגיד שהצירוף "גלידת חנקן נוזלי" נשמעת הרבה פחות אטרקטיבי בעברית מאשר באנגלית, אבל כמובן שזה לא מה שיעצור בעדנו מלנסות משהו חדש וייחודי.

המקום מעוצב כמו מעבדה - הצוות לבוש בחלוקים לבנים, והכל מלא במבחנות וכלי מדידה מלאים בסוגים שונים של רטבים ותוספות. כל הזמנה מורכבת משלושה שלבים: בחירת הטעם של הגלידה, בחירת הרוטב ובחירת התוספת. בגזרת הטעמים, למיטב הבנתי, יש להם את הוניל והשוקולד הקבועים ועוד טעם שבועי מתחלף, שאפשר לבדוק מה הוא באתר שלהם או בדף הפייסבוק. הטעם השבועי כרגע הוא Jelly Doughnut - גלידה בטעם של בצק של סופגנייה, ביחד עם ספרינקל ורדרד בטעם של ריבה. טעם מגניב לאללה, ואולי פיצוי קטן על זה שטסנו לכאן יום לפני הנר הראשון של חנוכה. הטעם הקודם, דרך אגב, נקרא Lemon Sugar Pancakes.

הבחור שמכין את הגלידה הסביר לנו בדיוק איך זה עובד. הם מכינים מראש את הבלילה של הגלידה, אבל את השלב האחרון של ההכנה הם עושים במקום במיוחד לכל מי שמזמין. צפינו בו מערבב את הבלילה במיקסר, שופך חנקן נוזלי לתוך מבחנה גדולה, ואז משתמש בו כדי להקפיא את הגלידה בתוך המיקסר ומערבב עד שהמרקם יוצא מושלם. בזמן ההכנה כל החנות מתמלאת באדים קרירים, וזה מגניב ותורם לתחושה המעבדתית של המקום.

 מייד לאחר סיום הכנת הגלידה, ה'מדען' העביר את כוסות הגלידה שלנו למוכרת השנייה, שם התבקשנו לבחור רוטב ותוספת. הרטבים המוצעים היו שוקולד, תות או קרמל.

התוספות המוצעות היו צ'יפס מצופה בשוקולד, פרצל מצופה בקרמל, סוכריות שוקולד קופצות ועוד. לי אישית הכל נראה טעים, אבל אין מה לעשות - בחיים צריך לעשות בחירות קשות.

לבסוף הגלידה הנבחרת הייתה בטעם ג'לי דונאט, עם רוטב קרמל (קראתי כמה המלצות עליו בפורסקוור) וצ'יפס מצופה שוקולד. וככה זה נראה:

וזו הגלידה של בעלי: גלידה בטעם וניל, רוטב תות ותוספת שנקראת Grilled white chocolate.

אז השאלה הנשאלת היא - האם בנוסף לכל הגימיק, שהוא באמת מרשים מאוד, הגלידה באמת טעימה?
אז התשובה היא קודם כל כן, הגלידה טעימה מאוד, התוספות מיוחדות והרטבים מעולים. אבל אם לסבך את העניינים קצת יותר, אני בהחלט טעמתי גלידות טובות מזו (דוגמה שמייד עלתה לנו לראש היא אניטה בנווה צדק), ויכול להיות שהעובדה שיש רק שלושה טעמים היא קצת בעייתית. אני לא אומרת שאני לא אחזור לשם שוב, יש סיכוי גדול שכן, אבל כנראה שזה יהיה רק כשיבואו לבקר חברים מהארץ, כי זה בהחלט משהו ששווה לראות ולטעום.

האתר של צ'ין צ'ין לאבס
הפייסבוק (קצת יותר אינפורמטיבי מהאתר)

View Larger Map

Chaboba - bubble tea

אתמול הלכנו להסתובב בקמדן, ואחת הסיבות לכך הייתה שחשקה נפשי ב- bubble tea. לא הייתה שום סיבה מיוחדת לחשק הזה, מכיוון שמעולם לא ניסיתי באבל טי, אבל כבר הסתכלתי כמה פעמים בסקרנות בחנות קטנטנה בשם Chaboba בקמדן וחשתי שהגיע הזמן לנסות אותה.

אז מה זה בעצם באבל טי?
מדובר בכוס עם תה קר במגוון של טעמים לבחירה, ובתחתית של כל כוס נמצאות ה"בועות", שהן למעשה עיגולי טפיוקה בטעמים שונים. כמובן שהבועות הן השוס העיקרי, ובלעדיהן זה לא היה מי יודע מה גימיק. אבל הן נותנות לו את השם המגניב, המראה החמוד והטעם המיוחד. לא סתם החנות הזו קרצה לי כבר הרבה זמן.

בשולחן קטן מחוץ לחנות ישבו שני המוכרים, שהציעו טעימות של תה בטעם פסיפלורה עם בועות מנגו. טעים בטירוף. בעוונותיי אני לא חובבת פסיפלורה גדולה (כן, אני יודעת...), אבל בכל זאת המשקה היה מאוד טעים, וכצפוי הבועות היו האטרקציה המרכזית. המרקם שלהן הוא כמו של ג'לי, אבל מבפנים הן נוזליות ולכן הן מתפוצצות בפה, ועושות את חווית השתייה מגניבה במיוחד.

לאחר התלבטויות רבות, בחרתי במשקה בטעם מנגו עם בועות בטעם ליצ'י. מקבלים כוס עם מכסה מניילון, וקשית רחבה מאוד, מספיק גדולה בשביל לשתות איתה גם את הבועות. מנקבים את הניילון בעזרת הקשית, כמו טרופית. המשקה באמת באמת טעים, ושתיתי אותו ממש מהר. אני לא כל כך טובה בלהתענג על דברים שטעימים לי, הם לרוב מתחסלים די מהר, ולכן מזל שהיו את הבועות שהעסיקו אותי בערך חצי שעה אחרי שסיימתי לשתות את התה שלי, וזה היה מאוד נחמד. מצד שני, לקראת הסוף נשאר לי רק קרח וכמה בועות ספורות, והתחלתי להיחנק בכל פעם שניסיתי לשאוב עוד בועה. אבל למרות שהתה ניסתה להרוג אותי, יצאתי מאוד מרוצה ואני בהחלט אשוב שנית לנסות טעמים אחרים.

אני הזמנתי משקה על בסיס פירות, אבל יש להם גם משקאות עם בסיס חלב שאני מתכננת לנסות בפעם הבאה שאגיע לשם. התמונה הזו עשתה לי חשק:

האתר של צ'בובה

View Larger Map

מעין הקדמה

תמיד רציתי לפתוח בלוג. כלומר, היה לי פעם בלוג, אבל זה היה מזמן ולא החזיק יותר מדי. אז אפשר להגיד שתמיד רציתי לפתוח בלוג שיחזיק מעמד. חשבתי לעצמי שהעובדה שעברתי ללונדון היא מוטיבציה לא רעה להתחיל סוף סוף, גם כי יש לי פה קצת זמן פנוי (לא בטוחה אם זה טוב או לא - בשנה שעברה לא הכרתי בכלל את המושג 'זמן פנוי') וגם כי יש לי יותר דברים מעניינים לספר מאז שאני כאן.

אני עוד לא יודעת על מה אני הולכת לכתוב, אבל אני בטוחה שחלק ניכר מהפוסטים יהיו פשוט על מקומות מגניבים שהייתי בהם ואני חושבת שהם ראויים לציון, עם דגש מסוים על תחום המסעדות-בתי קפה-פאבים, שזהו תחום שאהוב עליי מאוד, ויש שיגידו יותר מדי (אבל לא אני, אני חושבת שאני אוהבת אותו בדיוק במידה הנכונה).

מקווה שתהנו מהבלוג שלי, ושתמצאו אותו מעניין ושימושי. אני מאוד אשתדל לעשות אותו כזה.