Chicago The Musical

קצת אווירה לפני שאתם מתחילים לקרוא

 
 ביקור של זוג חברים טובים היווה הזדמנות מצויינת לעשות את אחד הדברים האהובים עליי מכל - ללכת לראות מחזמר. אוקיי, אני לא יודעת אם אפשר באמת להגיד משהו כמו "אחד הדברים האהובים עליי מכל", אבל אם הייתה רשימה כזו של דברים שאני ממש אוהבת לעשות, אין ספק שמיוזיקלז (או בעברית צחה - מחזות זמר. כן, לא מחזמרים) היו מופיעים שם איפשהו.
אז הלכנו לראות שניים, את Wicked ויום למחרת את שיקגו, והחלטתי לספר דווקא על השני בלי שום סיבה מיוחדת. אהבתי מאוד את שניהם.

אבל אני אתחיל בהשוואה קטנה. האולם שבו ראינו את וויקד היה ענק, מקושט ומעוצב, היו המוני מושבים, הבמה הייתה גדולה ומלאה בתפאורה מתוחכמת. כשנכנסו לתיאטרון שבו ראינו את שיקגו (שקוראים לו Garrick Theater) התגובה הראשונה שלי הייתה "מה, זה הכל?". האולם עצמו היה מאוד קטן וגם הבמה (כמו בית צבי? או אולי אני מגזימה), ולא הייתה תפאורה בכלל - רק מסך. תהינו לעצמנו אולי יש משהו מאחורי המסך, וחשבנו אילו סצנות אנחנו מכירים מהספר ומה בדיוק צריך שיהיה - הבית של רוקסי, בית כלא, במת הופעות, בית משפט. אבל לא היה שום דבר מהדברים האלה, מאחורי המסך היו מעין מדרגות גדולות שעליהן הייתה ממוקמת התזמורת, וזהו.

כמה דקות לתוך ההצגה כבר הבנתי - השחקנים/זמרים/רקדנים שהשתתפו בהצגה היו כל כך מדהימים, כל כך מוכשרים, כל כך מגניבים, שממש לא נדרשה שום תפאורה כדי לקשט את המסביב. ההצגה הייתה מבוססת אך ורק על כישרון טהור.

Terence Maynard, Sarah Soetaert & Rachel McDowall

בתמונה למעלה מופיעים השחקנים הראשיים ששיחקו בהצגה ביום שבו אנחנו היינו, ששיחקו את (מימין) ולמה קלי, רוקסי הארט ובילי פלין. אני אתאר בקצרה את העלילה למי שלא ראה את הסרט: רוקסי הארט יורה במאהב שלה ונכנסת לכלא, שם היא פוגשת בולמה קלי, שהרגה (למרות שהיא טוענת שלא) את בעלה ואת אחותה לאחר שתפסה אותם ביחד. השירים בהצגה נראים ומופקים כמו מופע וודוויל, אבל בפועל מתרחשים בעיקר בבית הכלא שסביבו סובבת העלילה.
העלילה לא מאוד מורכבת, כמו ברוב מחזות הזמר, אבל השירים מאוד מוצלחים וכמו שכבר ציינתי קודם, הכישרון פשוט נטף מההפקה הזו. קודם כל, אני תמיד נדהמת מהעובדה שיש אנשים שמסוגלים גם לשחק, גם לשיר וגם לרקוד - ולהיות ממש ממש טובים בכל אחד מהאלמנטים האלה. מהניסיון שלי, רוב השחקנים במחזות זמר מאוד חזקים רק באחד מהאספקטים האלה, ואולי די טובים בכל השאר. אבל זה לא היה המקרה בהפקה הזו. על הבמה התרוצצו מולנו חבורה של גברים שריריים ונשים חטובות, כולם מבצעים ריקודים בלתי אפשריים כמעט, וכולם נשמעים מצויין. שלא לדבר על המשחק. אין בהצגה הזו יותר מדי מקום לבטא את עצמך במשחק דרמטי - תוך כדי שירה, הכל בהבעות הפנים, והכל היה אמין, משעשע ומוצלח עד מאוד. 

וכמובן שמאוד נהניתי מהשירים. אני בנאדם פשוט בכל מה שנוגע למוזיקה - יש הרבה יותר סיכוי שאני אהנה ממנה אם אני מכירה אותה, והעובדה שראיתי את הסרט ואני מכירה את השירים כבר נתנה להצגה הזו נקודת פתיחה מאוד מוצלחת (בוויקד הכרתי רק שיר אחד, בזכות Glee). אז אני כבר יודעת שהשירים טובים, והכל היה עניין של ביצוע, וגם בזה השחקנים לא נפלו בכלל. כי יכולת ווקאלית זה לא מספיק, צריך גם לדעת איך להשתמש בה. ואם מחזות זמר הם בדרך כלל over the top, ונותנים את מלוא היכולת כל הזמן, אז שיקגו היה מאוד רחוק מזה - במובן הכי חיובי שיש. אני תמיד אומרת על זמרים בתכניות ריאליטי - זה שאתם יודעים להגיע לצליל מסוים, זה לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה כל הזמן. תשמרו משהו לסוף, תפתיעו, תיצרו ציפיה. בריאליטי הם לא תמיד עושים את זה, אבל בשיקגו הם לא פספסו את הנקודה הזו אפילו בשיר אחד. השירים התחילו רגועים, נחמדים, מספרים את הסיפור שהם נועדו לספר - וכולם בקהל יושבים בציפיה שיעלו הטונים, שתתגבר המוזיקה, שנגיע לחלק המרגש בשיר. והוא תמיד מגיע, אבל לא רגע מוקדם מדי. השחקנים כולם שומרים על קוליות אינסופית לכל אורך המחזמר, וזו בהחלט נקודה מאוד חזקה לטובתם. נורא קל להגזים. החכמה היא להתאפק. וזה עושה את המחזמר הזה מוצלח גם לאנשים שמחזות זמר הם לא בדיוק כוס התה שלהם, ולרוב הסיבה לכך היא שהם מוגזמים בעיניהם.

זה פחות או יותר מה שיש לי להגיד על ההפקה הזו. מדהימה, נוטפת כישרון, משעשעת ומאוד מאוד מומלצת. אני אשאיר אתכם עם אחד השירים שאני הכי אוהבת, Cell Block Tango, שפשוט עשה לי כיף לשמוע ולראות אותו בלייב. בשיר שש אסירות מספרות מדוע הן נכנסות לכלא. אם שומעים אותו אפשר בקלות להבין את העצמה (הפוטנציאלית) שיש להצגה הזו, ובהפקה של תיאטרון גריק בלונדון זה בא לידי ביטוי (בפועל) בכל שיר ושיר.

ואני לא יכולה לסיים בלי כמה קישורים:

עמוד הפייסבוק של ההפקה הלונדונית

האתר הרשמי

 אתר מאוד מוצלח לקניית כרטיסים בזול, לא רק למיוזיקלז