4/11/2012

Afternoon tea at the Wolseley

הביטוי Afternoon Tea, ביחד עם המושג five o'clock, הם שני מונחים ידועים ומוכרים שהפכו כבר למיתוס או לסוג של אגדה אורבנית, שבבסיסה עומדת ההנחה שבשעה חמש בצהריים האנגלים חדלים מכל עיסוקיהם ומתפנים לשתיית תה של השעה חמש. אני לא מתיימרת להיות מומחית בענייני בריטים (עדיין), אבל יש לי כמה אבחנות בעניין הזה, שיכולות לשפוך אור על הנושא:
א. הבריטים אכן מאוד מאוד אוהבים את התה שלהם.
ב. כל שעה היא שעה טובה לשתות תה (ואין סיכוי שהם יחכו עם זה עד השעה חמש).
ג. בשעה חמש כולם יוצאים מהעבודה ועושים את דרכם לפאב הקרוב, ואני מבטיחה לכם שזה לא במטרה לשתות תה.

אז מה בעצם העניין?
אז ככה: המילה tea, מלבד היותה מילה שמתארת את המשקה המדובר, היא גם שם של ארוחה שאנחנו קוראים לה בעברית "ארוחת ארבע / מנחה". כלומר, ארוחה קלה שממוקמת בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. המונח הזה מקובל בעיקר במדינות שותות תה, כמו אנגליה. עכשיו, afternoon tea בעצם מתאר את אותו המנהג של ארוחת ארבע שהתפתח בבריטניה, והיה נפוץ בעבר בקרב בריטים הן מהמעמד הגבוה והן מהמעמד הנמוך. היום, המנהג נפוץ בעיקר בקרב תיירים. אבל זה בסדר, אני פה רק שלושה חודשים ובשום מובן אינני מקומית, ולכן לא התביישתי (ואפילו שמחתי מאוד להצעה) לקחת את משפחתי לתה אחר הצהריים מסורתי במסעדת The Wolseley, שמאז פוסט שקראתי באיזה בלוג אופנה ממש רציתי לבדוק.



המקום מגיש תה אחה"צ בין השעות שלוש וחצי לשש וחצי, ורצוי להזמין מקום זמן ניכר מראש (שבועיים-שלושה לפחות). המסעדה מאוד גדולה וכשהגענו לשם בארבע היא הייתה מלאה אנשים והמשיכה להיות מלאה לכל אורך הארוחה שלנו. בגלל הגודל, המסעדה די רועשת והמונית, אבל התה היה כל כך נפלא שזה ממש לא משנה. כפי שכבר ציינתי, תה זה לא רק תה אלא שם של ארוחה, ובהתאם אפשר לבחור בין שלוש אפשרויות שונות:
Cream tea - תה לבחירה, וסקונס.
Afternoon tea - תה לבחירה, finger sandwiches, מבחר של עוגות ומאפים, וסקונס.
Champagne tea - אותו הדבר כמו הקטגוריה הקודמת, רק עם שמפניה ללא הגבלה.

אנחנו בחרנו באופציה המסורתית של afternoon tea, שכוללת בעצם cream tea ועוד פינוקים. כל זוג מקבל מגש בעל שלוש קומות, שבקומה הראשונה סנדביצ'וני אצבע עם כל מני ממרחים (סלט ביצים, עוף, סלמון ועוד), בקומה השנייה מגוון עוגות קטנות, ובקומה השלישית סקונס, שיקבלו פסקה משלהם.
כשהזמנו את זה תהינו האם נהיה שבעים אחרי שנסיים או שנצטרך לתכנן גם איפה לאכול ארוחת ערב. אני לא אשאיר אתכם במתח - היה לנו קשה לזוז אחרי שסיימנו, וחלקים מהמשפחה שלי (בעצם כולם מלבדי ומלבד בעלי) לא הצליחו לסיים את המגשים שלהם.
ההגשה הייתה מקסימה ואלגנטית, וכמובן שצילמנו כמה שיותר לפני שהתנפלנו. התה מגיע בקנקני כסף אישיים, עם קנקן חלב קטן (הרי אי אפשר בלי) ומסננת כדי למזוג בעזרתה את התה לספל.
כל הסנדביצ'ונים היו עשויים בקפידה ונפלאים בלי יוצא מן הכלל. העוגות היו נחמדות מאוד, חלק יותר טובות מהאחרות. עוגת הגבינה הייתה בעיקר נהדרת.
אגב, המאפה הקטן שרואים בתמונה, עם המילוי האדום, הוא מאפה רובהרב. מעולם לא שמעתי על הפרי ההזוי הזה עד שהגעתי לכאן, אבל מסתבר שהבריטים עפים עליו לגמרי. הוא לא כזה טעים, ולכן התיאוריה שלי היא (ושוב, אינני מומחית לענייני בריטים) שבגלל שזה הפרי היחידי שהם מצליחים לגדל כאן הם עושים כאילו הוא ממש טעים ומכניסים אותו לכל דבר (שימו לב ליצור המוזר הזה).




בכל אופן, השיא של הארוחה היה הסקונס, שעל שמן קרוי ה- cream tea. תוציאו בבקשה את התמונה של תה עשוי מקרם מהראש שלכם. המילה cream לא מתייחסת לתה עצמו (שוב) אלא לסקונס שמוגשים בליווי ריבה ומשהו מדהים שנקרא clotted cream, לא בגלל חסימת העורקים שתהיה לכם אחרי שתאכלו אותו (למרות שלא הייתי מתפלאת), אלא כי מדובר בשמנת מאוד עשירה, שמכילה לפחות 55% שומן. וככה סקונס אמורים להיות מוגשים - עם ריבה ושמנת. המסורת אומרת לחתוך אותן באמצע, למרוח שמנת ואז ריבה, לסגור ולאכול. להלן מדריך מצולם (או אם תרצו - סתם תמונות שלי אוכלת סקונס):





ואם זה לא נראה/נשמע לכם מדהים, באמת שאין עוד שום דבר שאני יכולה לעשות בשבילכם.


הערה קטנה בקשר למחיר: אם אתם רוצים ליהנות מתה אחה"צ כולל הכל, יש מגוון של אפשרויות ובהתאם מגוון של מחירים. ייתכן ששמעתם על תה ב- Ritz, ויש גם בהרבה מלונות אחרים (ב- Savoy אמור להיות נהדר אפילו יותר), אבל כדאי שתהיו מאוד Ritz אם אתם מתכננים ללכת לשם - התענוג יעלה לכם לפחות 40 פאונד לבנאדם. לעומת זאת יש הרבה מסעדות כמו זו שאנחנו הלכנו אליה שיגישו לכם תה עם סנדביצ'ונים והכל בכ- 20 פאונד לאדם, ואפשר למצוא גם בפחות. החוויה הייתה נפלאה, ואין שום צורך לקחת משכנתה בשביל ליהנות מקצת מסורת.

בעוד כמה ימים אנחנו הולכים לתה במסעדת האחות של The Wolseley שנקראת The Delaunay. ככה, ללכת על בטוח אבל גם לנסות משהו קצת אחר. מבטיחה לדווח אם היה טוב באותה המידה, למרות שאני בטוחה שכן.

The Wolseley
The Delaunay


4/01/2012

Hampstead Heath - פוסט מצולם



האמפסטד הית' הוא פארק ענקי שממוקם בצפון לונדון, בין Hampstead ל- Highgate, וגובל בעוד כמה אזורים כגון Golders Green. הוא עצום בגודלו - משתרע על פני 3.2 ק"מ רבוע (לצורך השוואה הייד פארק הוא 2.5 קמ"ר). אפשר להיכנס אליו מכמה כיוונים, ובכל פעם נדמה כאילו הגעת למקום שונה לגמרי. מהסיבה הזו אפשר לבקר בו שוב ושוב, ועדיין להרגיש שיש עוד הרבה מה לראות.



יש בו אזורים רחבים של דשא, שמתאימים לפיקניקים וטיולים שמשיים, יש בו איזורים מיוערים ומוצלים, יש יותר מ- 25 אגמים שכמה מהם מיועדים לשחיה ואחד מהם מיועד להשטת דגמים של סירות. יש בו כמה בתי קפה ומסעדות חמודות, גני פרחים, טירה ואפילו גן חיות קטן - כל מה שהייתם מדמיינים שיכול להיות בפארק, ויותר.

 
 

יעד אחד מתוך היעדים הרבים שהצבנו לעצמנו כאן היא להכיר לעומק את "ההית'". לטירה טרם נכנסנו (נעשה זאת בביקור הבא), אבל ביקרנו כבר בגן החיות והרבה מהאגמים, ודגמנו שני בתי קפה לא רעים. אנחנו אוהבים פשוט לבוא ולשוטט כאן, אבל ככל שיתקרב הקיץ אני בהחלט רואה אותנו לוקחים סלסלת פיקניק, ספרים, משחקי קלפים או סתם תרמוס עם קפה ונהנים מהדשא ומהשמש.
הפארק מלא באנשים שעושים ג'וגינג, מטיילים עם הילדים שלהם או יוצאים לטיול ארוך עם הכלב. תושבי האזור מנצלים את הפארק הזה עד תומו, וזה בדיוק מה שאני הייתי עושה אם היה לי פלא כזה ליד הבית.






התמונות בפוסט הזה צולמו בטיול של שעתיים-שלוש, ומכסות אולי חצי מהפארק. אני לא הולכת פה להכביר במילים יותר מדי, גם כי התמונות מדברות בעד עצמן, וגם כי ההמלצה היחידה שלי היא להגיע לאחת מתחנות הרכבת הקרובות (רשימה בסוף הפוסט), להיכנס לפארק, ולהתחיל לשוטט. הכי כיף זה למצוא לבד את נקודת התצפית הכי טובה, לאתר את האגם עם הברבורים ולהיות מופתעים מחנות קטנה שמוכרת כל מני ריבות, יינות ובובות של כבשים. 


 


אני כל כך שמחה שאני גרה במרחק של נסיעה קצרה ממקום כזה יפה. באמת. אי אפשר ללכת לטייל שם בלי לחוות תחושה של רוגע ושל שלווה. בארץ אמרתי שאם מישהו אומר לך שהוא הולך לים כל יום שישי בבוקר - סימן שהחיים שלו טובים. פה אני חושבת שאפשר להגיד את זה על ההית' - אם יוצא לי ללכת ולשוטט שם כמה שעות כל סוף שבוע - אני יודעת שטוב לי.


 


 

איך להגיע?
Underground: Hampstead 
Rail: Hampstead Heath/Gospel Oak

3/26/2012

Byron


אני אוהבת המבורגרים. מאוד. אני מאוד משתדלת לאכול בריא ולשמור על המשקל, אבל אף פעם לא תתפסו אותי אומרת לא להמבורגר. ואני לא מדברת על מקדונלדס, למקרה שזה לא ברור. אני מדברת על המבורגר טוב, מבשר טחון איכותי, שמוגש בלחמנייה קלויה קלות עם ירקות ואולי איזושהי תוספת מגניבה כמו פטריות או בצל מטוגן. אולי גם צ'יפס וקולה בצד, אבל לא חובה.
בארץ בעלי ואני החלטנו לדגום לפחות המבורגריה אחת כל שבוע-שבועיים, כי ניסינו להחליט איפה יותר טעים. בסוף נסגרנו על כמה פייבוריטים: מיטבול, אגדיר, בורגוס. לא חסרים מקומות טובים לאכול בהם המבורגר בארץ, רק צריך לנסות כמה מקומות ולהחליט.
פה לא הייתה לנו את היכולת (הכלכלית בעיקר) להתחיל לדגום המבורגריות, ולכן מזל שההמבורגר השני שאכלנו כאן היה, ובכן, מושלם.


 ביום שישי אחד לפני כחודשיים, אחרי כמה קוקטיילים בבר מגניב (Wax Jambu, אולי גם עליו אכתוב יום אחד), החלטנו שאנחנו רעבים וקיבלנו המלצה על המבורגריה במורד הרחוב, בשם Byron. האמת היא שלא קלטנו את השם, אבל מצאנו אותה בקלות על רחוב ראשי באיזלינגטון. התפריט היה פשוט: המבורגר קלאסי, צ'יזבורגר, ספיישל עם בייקון וגבינה, סקיני, צ'יקן וצמחוני. תפריט מאוד בסיסי, אבל אף אחד לא יוצא מקופח. אני הלכתי על המבורגר רגיל, חלקתי עם בעלי טבעות בצל, ואחרי המלצה מאוד מאוד חמה - חלקנו גם מילקשייק וניל עוגיות שהיה אלוהי (אני לא מגזימה - הוא היה מושלם). ההמבורגר היה זכור לי מאוד מאוד לטובה, והחלטתי שאני חייבת לחזור לדגום את המקום שוב כי כשממש רעבים, ואחרי כמה קוקטיילים, לפעמים גם קבב בדוכן ברחוב יכול להיות גן עדן.

ובכן, חזרנו לביירון פיכחים לפני כמה ימים, הפעם לסניף בלייסטר סקוור, ליד כל התאטראות. מיקום מושלם למי שרוצה לאכול משהו לפני הצגה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא העיצוב השמח והצבעוני של המקום - הקירות צבועים בכל צבעי הקשת ומקנים למקום אווירה של דיינר אמריקאי עם טוויסט. המטרה המוצהרת של המקום היא להגיש אוכל איכותי ופשוט באווירה נוחה ועם חיוך, ואין ספק שהם מצליחים בזה בגדול. המקום כיפי, וכל המלצרים נחמדים בצורה לא-בריטית-בעליל. כלומר - הם באמת נחמדים, לא סתם מנומסים.



 לאחר מבט מאוד קצר בתפריט החלטנו להזמין צ'יזבורגרים - אני עם גבינת צ'דר ובעלי עם גבינת מונטריי (האפשרויות הנוספות היו גבינה כחולה או אמנטל, ואני חייבת לציין שזה מאוד מגניב שאפשר לבחור את סוג הגבינה). הזמנו קולסלו, צ'יפס skin-on, ושתי כוסות מים. כמאמר השיר, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

האמת היא שצילמתי את התמונה הזו בעיקר בגלל הקיר הצהוב שמאחורה

אתם חייבים להסכים איתי שככה שולחן צריך להראות

התוספות היו מצוינות. סלט הכרוב היה כנראה יותר מושחת מבריא (במילים אחרות - היה בו כל כך הרבה מיונז שיכלנו לטבול בו את הצ'יפס), וזה כמובן היה טעים מאוד. הצ'יפס הפתיע אותנו לטובה - חשבנו בהתחלה ללכת על צ'יפס רגיל או על טבעות בצל, כמו בדרך כלל, אבל לקחנו הימור שה- home made skin on chips יהיו מוצלחים, וצדקנו. הם היו קריספיים וכיפיים ומיוחדים מאוד.



ואז כמובן הגענו לדבר עצמו: ההמבורגר. מגיע עם עגבנייה, בצל סגול, חסה, מיונז ומלפפון חמוץ אחד בצד (בשבילי בלי עגבניה ובצל, בבקשה). לחמנייה קלילה ופריכה, גבינה מותכת, ובשר שעשוי אך ורק לדרגת מדיום. שלמות בצלחת. אם יש משהו שאני לא סובלת זה שמפחמים לי את הבשר. פה הוא היה עסיסי, אדום אבל לא יותר מדי, נמס בפה.
 

תמונה אחת שווה אלף מילים

ביירון מצהירים שהם עושים את ההמבורגר שלהם הכי פשוט והכי איכותי שאפשר - בשר איכותי, לחמנייה טעימה, תוספות בסיסיות, בלי דברים מיותרים בתפריט, בלי קשקושים וקישוטים. אני לגמרי מסכימה עם הגישה הזו, בהמבורגרים אני מאמינה גדולה בכל המוסיף גורע, ואני חושבת שאם המרכיבים הבסיסיים הם איכותיים ועשויים כמו שצריך בהחלט לא צריך שום דבר חוץ מזה.


דרך אגב, את המילקשייק דחינו לביקור הבא, וברור לגמרי שיהיו לנו עוד הזדמנויות לנסות אותו.

ואם לא הצלחתי לשכנע, אז אולי ביירון יצליחו בעצמם. הינה קליפ משעשע מהאתר שלהם שמסביר קצת יותר על המקום, שממש שווה לראות:



האתר של ביירון (חפשו את רשימת הסניפים)

3/23/2012

Borough Market

ב- Borough Market נתקלנו, בעלי ואני, לגמרי במקרה, כשהלנו להסתובב באזור של London Bridge ביום שבת אחד. תוך כדי טיול ראיתי מגדל יפה עם משבצות בצריח שלו, הלכנו לכיוונו, ופתאום ראינו כמות עצומה של אנשים יושבים או עומדים במדשאה קטנה ואוכלים משקיות נייר וקופסאות פלסטיק. המשכנו בסקרנות קדימה, ואז הבנו שנתקלנו באחד הדברים שהכי משמחים אותנו בעולם - שוק איכרים.


הדבר הראשון שקידם את פנינו, או ליתר דיוק את אפנו, היה ריח חזק של מאפים וגבינה. ואז גם ראינו למה - ממש לידנו היה דוכן אחד של כל מני מאפים, ולידו דוכן גבינה מאוד מסקרן, של חברה שנקראת Kappacasein. הבעלים של החברה פיתח זן מיוחד של גבינה בשם Ogleshield, שעשויה מחלב פרה שמן ולא מפוסטר. והוא לא סתם מוכר את הגבינה - הוא מתיך אותה (לכן הריח), ואז מגיש אותה על תפוח אדמה אפוי, מלפפון חמוץ ובצל. jacket potato מהסוג המושחת. בדוכן מגישים גם גבינת גאודה על טוסט עם בצל, כרישה ושום. אני לא יודעת אם זה נשמע יותר טעים או יותר משמין, אבל ככה או ככה ברחנו משם מהר ככל יכולתנו לפני שנתפתה, כי זה היה רק הדוכן הראשון ורצינו לראות אילו עוד הפתעות טומן בחובו השוק הזה.

גבינת Ogleshield בזמן ההתכה

ובהחלט לא היה חסר מה לראות ולאכול. עברנו בין דוכנים של מאפים, דוכנים של בשרים, של דגים, של ריבות, של שמן זית, אגוזים ופירות יבשים, כריכים מיוחדים, ממתקים ושוקולדים מכל הסוגים. ניסינו לטעום מכל מה שיכלנו, ומכיוון שכמעט לא היה דוכן שלא הציע טעימות, שמחנו קצת שלא התפתינו לקנות פאי או תפו"א מוקרם. אז טעמנו לנו קצת ממרחים, קצת שמן זית, כוס קטנה של צ'אי לאטה, והיינו מאוד מבסוטים מהמציאה שלנו.

 פה אפשר לראות אותי מנסה להחליט מה לטעום

דוכן של סוגים שונים ומיוחדים של שמן זית, The Olive Oil Co.

הדוכן הריחני של Bread Ahead

 אבל ידענו שאנחנו רוצים לקנות משהו, ואחרי שיטוט בין הרבה דוכנים משאלותיי התגשמו - מצאתי את הדוכן של הפאדג'. נראה לי שפאדג' home made הוא אחד הדברים הטעימים, המפנקים והמושחתים יותר בכל העולם כולו. סוכר, שמנת וחמאה מותכים ביחד, מעורבבים עד קבלת מרקם חלק, מקוררים וחתוכים לריבועים. לא ריבועים מושלמים, תעשייתיים, אלא ריבועים שרואים שנחתכו ביד, עם סכין. הטעם - גן עדן. או במילים אחרות - קרמל. לבסיס הזה אפשר להוסיף שוקולד חלב או לבן, פירות יבשים, ג'ינג'ר, ועוד המון דברים טובים. בחורה חיננית במיוחד (כפי שאפשר לראות בסרטון באתר של העסק) מכינה את הפאדג' בעצמה בבית לפי המתכון של אמא שלה, וקראה לחברה שלה Burnt Sugar על שם ההתנסות הראשונה שלה עם המתכון. (דרך אגב, עכשיו גיליתי שהם עושים גם משלוחים. שאלוהים יעזור לי).
לקחנו שקית נייר, שמנו קצת מכל סוג, וטעמנו. פשוט שלמות. הבעיה היחידה הייתה שכל הסוגים נראו אותו הדבר, אז לא ממש ידענו מה אנחנו טועמים בכל פעם.
אוי לא, כנראה שנצטרך לחזור לשם שוב!

fudge fudge fudge

גן עדן בשקית נייר
 בהמשך סיבוב הטעימות שלנו שתינו שייק פירות באחד הדוכנים, אחד המעולים שיצא לי לטעום, ומרק גרגר הנחלים שהיה מאוד טעים. לא הצלחתי למצוא את השמות של הדוכנים האלה, אבל אני בהחלט אבדוק בפעם הבאה.

Borough Olives
 
Westcountry Preserves

כמה מילים על מה זה השוק הזה בכלל. סוחרים מוכרים את סחורתם באזור Borough, דרומית לתמזה, ליד גשר לונדון, לפחות אלף שנים. השוק עצמו קיים מאז המאה ה- 13. במאה ה- 18 השוק היה בסכנת סגירה ולכן תושבים מקומיים גייסו כסף וקנו את חלקת האדמה שעליה יושב השוק היום, ומאז ועד היום כל מה שנמכר בשוק זה תוצרת ביתית של חקלאים מקומיים, תחת בקרת איכות של המועצה האחראית על השוק. יש בו יותר ממאה דוכנים, וכמו שאמרתי באמת אפשר למצוא בו הכל. כל מה שצריך זה להביא סל קניות (או לקנות אחד - ממותג עם השם של השוק) ולמלא בכל טוב. או סתם להסתובב ולהנות מהריחות, הקולות והצבעים של השוק. בהחלט אחד מבילויי סוף השבוע המגניבים ביותר שיצא לי לחוות, ואין שום ספק שאחזור לשם שוב (ושוב, ושוב, ושוב).


Cranberry

Richard Haward's Oysters

ועוד דבר אחד אחרון: אחד הדוכנים, ששמו Richard Bramble Collection, מוכר צלחות וקערות עם ציורים מקסימים של בעלי חיים. מלבד העובדה שהכלים לגמרי מדליקים וכיפיים, שמחנו מאוד להיתקל בכמה קערות עם ציור של Hairy Coo, שזו הפרה הסקוטית. היא נראית כמו פרה רגילה במבנה הגוף ובגודל, אבל היא מאוד שעירה וסימן ההיכר שלה, מבחינתי, הוא הפוני שלה. זה העלה לי זכרונות נעימים מסקוטלנד, וגם מהתקופה שהיה לי פוני.

צלחת עם Hairy Coo

Hairy Coo אמיתית, שצילמתי בסקוטלנד


שעות פתיחה
יום ה' 11:00-17:00
יום ו' 12:00-18:00
יום ש' 8:00-17:00